tag:blogger.com,1999:blog-17644671.post946976271776790392..comments2023-11-28T10:50:21.736+02:00Comments on הבלוג של פרופ' אריה קיזל Prof. Arie Kizel's Blog: והוא בכלל לא ידע שהוא כזה מאת ד"ר צפריר גולדברגUnknownnoreply@blogger.comBlogger2125tag:blogger.com,1999:blog-17644671.post-74598314242020943762009-10-29T18:55:02.750+02:002009-10-29T18:55:02.750+02:00אריהף תודה לך על הפוסט המשובח.אריהף תודה לך על הפוסט המשובח.אריק יליזרובhttp://www.google.co.il/search?hl=iw&source=hp&q=%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A7+%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A8%D7%95%D7%91&meta&aq=f&oqnoreply@blogger.comtag:blogger.com,1999:blog-17644671.post-71173886386996130552009-10-23T00:35:21.116+02:002009-10-23T00:35:21.116+02:001. אכן הבית הפוסט-ציוני והפוסט מודרני פרוץ לכל רוח...1. אכן הבית הפוסט-ציוני והפוסט מודרני פרוץ לכל רוח. אדרבא, דומה שהמושג 'רוח הזמן' כוחו יפה גם כאן. אין תנאי קבלה לבית הזה והמבחן הוא לא בכוונות אלא בתוצאות. מוזמן כל קורה לשפוט האם התוכן הנדון כאן, קרי הנרטיבים "השונים" לבחינת ארועי 1948, עולים או שמא אינם עולים בקנה אחד עם רוח 'הפוסט'.<br /><br />2. צודק לחלוטין צפריר גולדברג בענין אופן ייצור ספרי הלימוד בישראל. כבר העיר לי על כך מבקר חריף ואני מודה ומתוודה שטעיתי בענין זה טעות גורפת. במלים אחרות, אני מסכים עם הטענה שעצם העובדה שספרים נכתבים באופן פרטי או כיוזמות מהשטח, איננה מעידה על הפרטה וכו'. אם בכל זאת 'להציל את כבודי', אציין כי כתבתי במפורש שאת עצם המעשה ניתן לתאר כחלק מהתהליך המבורך כשלעצמו: הביזור. אבל כשם שלא מדובר כאן בחברות כך גם לא מדובר כאן בעניני כבוד, וכל דברי אודות עצם היזמות של כתיבת ספרי לימוד, אינם נכונים ולכן מיותרים.<br /><br />3. מענין לענין באותו ענין: אם עצם כתיבת הספר הוא ענין תקין לחלוטין, ואם הספר נכתב על פי הוראות משרד החינוך, ואם הספר עבר את עינו הפקוחה של מפקח המקצוע, מדוע בסופו של דבר הוא מוסר מהמדפים? כלומר אם הכל כל כך טוב אז למה הסוף כל כך רע? תהא התשובה אשר תהא, אני מקווה שהקורא הסביר מבין שגם אם שמחתי על הסרת הספר מהמדפים, הרי שהדיווח אודותיו לאור קשתי מעיתון 'הארץ' לא נשא אופי מעשי עד כדי כך, ולו מהסיבה הפשוטה שלמיטב נסיוני בדרך כלל קשה להביא בפני התקשורת או בפני מוסדות ציבוריים אחרים [במקרה הזה משרד החינוך או מרכז שז"ר] ענין כלשהוא, קל וחומר לגרום לצעד כל כך מרחיק לכת.<br /><br />4. ועדיין נותרת הסוגיה המהותית פתוחה. צפריר מציע לראות בטקסט המדובר דוגמא למהלך דיאלקטי, אשר בכך שהוא איננו מתכחש לנראטיב של הצד השני, הוא גם נותן לו כבוד, גם מאפשר להתמודד עימו באופן דיאלקטי, וגם מטפח חשיבה היסטורית אצל התלמיד. ובכן, אני מעיד על עצמי שאני בעד לתת כבוד למי שראוי לכבוד, גם בעד לנקוט דיאלקטיקה וגם בעד לטפח חשיבה היסטורית. אלא שאין כל היעדים החשובים והנשגבים האלו סותרים לעניות דעתי את חובתו של איש המקצוע לבטא את עמדתו, 'בזמן אמיתי', לגבי הסוגיה המסויימת העומדת על הפרק. במלים אחרות, במקרה הזה המינימום שעל כותב הספר היה לעשות, הוא להוסיף ליד המלים הרגישות התייחסות ישירה לדברים . למיטב הבנתי, אין מקום לנייטרליזם. בניגוד לרוח הזמן המניחה כי 'ביקורתיות' אינה אלא 'אמירת ההפך', למיטב הבנתי הביקורתיות המודרנית נולדה מתוך מחוייבות לאמת.<br /><br />5. אנסה להסביר את דברי על ידי התייחסות ישירה לפסקה הרלבנטית ביותר המופיעה בעמוד 107: <br />"הפלסטינים ומדינות ערב טענו כי רוב הפליטים הם אזרחים שהותקפו וגורשו מבתיהם בידי הכוחות המזויינים היהודיים, שנקטו מדיניות של טיהור אתני בניגוד להצהרות השלום בהכרזת העצמאות". לשיטתי, מתוך גישה מחקרית-ביקורתית החותרת לאמת, לצד מלים אלו ראוי היה להוסיף "טענות בעייתיות אלו" או "טענות חסרות שחר אלו", וכד'. אפשרות אחרת היתה לטעון בהמשך שתי טענות פשוטות:<br />א. לא כל הפלסינים טוענים את הטענה הזו. למיטב ידיעתי מוסטפא כהבא מציג היסטוריה פלסטינית אחרת, ולכן ההכללה "הפלסטינים" לא עושה צדק עם תמונות היסטוריות מורכבות יותר המועלות על ידי פלסטינים.<br />ב. השימוש של הנראטיב הפלסטיני-ערבי ב"הצהרות השלום בהכרזת העצמאות" מחייב שאלה רטורית קטנה, מהסוג של: 'האם מדינות ערב והפלסטינים קיבלו את רוחה וכוונותיה של מגילת העצמאות, וכל מה שהפריע להם היה "הטיהור האתני" שנקטו "הכוחות המזויינים" של היהודים? או שמא הם דחו את כל מה שכתוב במגילה ושלכן פרצה המלחמה שבמסגרתה נוצרה בעיית הפליטים?'<br />יתכן וסוג כזה של דיון היה מאריך בכמה פיסקאות את הספר, אך הוא היה עושה צדק הן עם הנושא עצמו, הן עם האמת ההיסטורית [כן, יש דבר כזה] והן עם החינוך לחשיבה היסטורית הלוקה בדרך כלל בחסר [ולא רק מסיבות של אינדוקטרינציה לאומנית כביכול אלא מסיבות פרוזאיות-פדגוגיות בהרבה שלא זה המקום לדון בהן].<br />מעמוד 107 מתקבל לצערי הרושם של רלטיביזם פוסט-מודרניסטי קלאסי, בבחינת 'אלו ואלו דברי נראטיב חיים'. יתכן וזו התשובה לשאלה מדוע נחפזו מי שנחפזו לאסוף את הספרים מהמדפים. ככל שהנראטיב שלי אמין, בי נשבעתי שלא אני המקור להחלטה הזו. כל מה שעשיתי היה לקרוא את עמוד 107 ולהגיד לעיתונאי מה אני חושב על מה שקראתי.<br /><br /><br /> <br /> כתב: ד"ר אודי מנורד"ר אודי מנורnoreply@blogger.com