בחזרה ללוויתן מאת תומס הובס

על התרגום החדש של לויתן מאת תומס הובס

(תרגום: אהרון אמיר, עורך מנחם לורברבוים, הוצאת מכון שלם, 2009)

מאת אריה קיזל

התרגום החדש והעדכני לעברית של לויתן מאת תומס הובס הוא בעיקר מעשה של עקשנות חיובית. הוא מביא בפנינו, לראשונה בעברית, את כל הספר. התרגום הקודם של יוסף אור (הוצאת מאגנס, תשנ"ג) הביא בפני הקורא בעברית רק מחצית הספר ובעברית של תחילת שנות השישים.
תחילתו של התרגום הנוכחי הופקד בידיו של אהרון אמיר שנפטר במהלך העבודה. העריכה הספרותית, הלשונית והמדעית של התרגום על ידי המהדורה האנגלית ובהשוואה למהדורה הלטינית הופקדה על ידי מכון שלם בידיו הנאמנות של מנחם לורברבוים שגם כתב מבוא מעניין וחשוב וגם ערך את המונחון המסייע שבסוף הספר. העבודה של לויתן השתבצה בעבודתו הרחבה יותר על תיאולוגיה מדינית הן בהגות היהודית והן בהגות האירופית בעת החדשה. העבודה על לויתן ארכה כשש שנים והתוצאה יכולה לשמש מקור לתלמידי מדע המדינה אבל גם לקהל הרחב שעשוי להתעניין בתרגום הרהוט והבהיר.
לויתן בעברית הוא לפיכך יצירה מרשימה בת 600 עמודים אשר עיקרה חתירה מתמדת בתוך ים הבעיות התרגומיות המאתגרות שהעמיד הובס בפני הנוגעים ביצירתו. לורברבוים כותב במבוא: "תרגום הוא התדיינות מילולית עם המקור, המתבצעת על ידי העתקו לשפה אחרת. אך במלאכת התרגום אין העתק נאמן למקור במובן המשפטי של ביטוי זה. גם לא יכול להיות. התרגום מבטא התדיינות עם המקור, שבה המילוליות שבהעתקה לשפה אחרת היא נקודת המוצא. נקודת מוצא זו אף קובעת את נורמת היסוד של המלאכה. אמת המידה לתרגום היא החלופה המילולית, והחריגה ממנה היא הטעונה הצדקה, בין שהחריגה היא מטעמים תחביריים ובין מטעמים של תוכן הטיעון" (עמ' יז).
הובס פרסם את לויתן ב-1651. הוא מקובל כספר החשוב ביותר במחשבה מדינית בעידן המודרני. כאשר פרסם אותו חשב הובס כי הספר יירש את מקום פוליטיאה של אפלטון וייסד את המדע המדיני החדש. לדעת לורברבוים, כשם שפוליטיאה של אפלטון אינה אלא "יסודו של פוליס במילים" כך גם הובס לא יכול היה להימלט מכך שהלויתן גם הוא ייסוד וירטואלי. הוא בראש ובראשונה ייסוד השיח של המדינה המודרנית. הספר נכתב בעקבות מלחמת האזרחים שהתנהלה באנגליה משעה שהנרי ה-8 התנתק מהכנסייה ברומא בשנת 1534. הובס חזה באנגליה של נפילת צ'רלס הראשון והוצאתו להורג, עלייתו קרומוול ושיבתו של צ'רלס השני. הספר נכתב כמענה ריאליסטי לזמנו לאוטופיה המדינית האפלטונית. על פי לורברבוים, "המדינה שנוצרה מתוך הכור התיאולוגי-מדיני הזה היא במידה רבה דמות המדינה שירש העולם המודרני כולו, והעם היהודי בתוכו, והיא אשר מוצאת את ביטויה הסמלי, הלשוני והרעיוני בלויתן" (עמ' י').
תפיסתו של הובס הפוכה מהמדע המדיני הקלאסי שביקש לעגן את הלגיטימציה של המסגרת המדינית בטבע. על פי הובס, יש לבצע מעבר מהמצב המדיני הפרה-מדיני למצב המדיני. הוא מניח מספר הנחות ובהן רצונם ההישרדותי של בני האדם אשר במצב הטבע נקלעים בהכרח למלחמה של הכל בכל. הוא מעצב בלויתן גניאולוגיה של המדינה ועסוק בעיצובם של מצבי התודעה ההופכים את המצב המדיני להכרחי לקיום האנושי ולשגשוג המין האנושי. הוא מציע תפיסה שתשריין את הלגיטימציה של הסמכות הריבוני.
בניגוד למקיאבלי שביקש לנווט את הנסיך בעולם שיש בו רבים שאינם טובים הרי הובס לא מתמקד במניעי הפעולה המוסריים של פרטים אלא מעגן את עמדתו בניתוח סוציו-פוליטי של הכוח ומקומו בקיום האנושי. לורברבוים סבור ש"הובס מעתיק את המוקד של הקונפליקט השורר בין בני האדם מתחום כוונותיהם אל תחום האינטרסים העומדים ביסוד חייהם ובעצם יכולתם לספקם ובכך הוא מעתיק את התשתית שביסוד המחשבה המדינית מהמוסר לסוציולוגיה. לא הרוע אלא הכוח הוא העומד במרכז העניין ושאלת היסוד של הפוליטיקה היא שאלת ניהול הכוח וניתובו" (עמ' יג).
הפתרון של החיבור הגדול שלפנינו הוא העמדתו של כוח עליון הגדול מכוחו של כל אדם מסוים שיוכל בגלל כוחו המאיים להבטיח הסדרה של יתר הכוחות והענקת הרתעה מתמדת. שני מרכיבי הפתרון נטועים בריבון ככוח עליון ובחוזה החברתי המכתיב את תנאי הסדרת הכוח. לפיכך היחידה הפוליטית תבטיח את ההדדיות החוזית והלגיטימציה של הריבון תיגזר מהאפקטיביות שלו. לגיטימיות זו תאבד עם אובדן כוחו של הריבון. בלשונו של הובס: "שהרי מכוח האומנות נוצר אותו לויתן גדול הקרוי מדינה (ובלטינית סויטס) שאינו אלא אדם מלאכותי, שאמנם גדול הוא בקומתו ובעוצמתו מן האדם הטבעי אשר להגנתו ולהצלתו נועד ואשר בו הריבונות היא נשמה מלאכותית, באשר היא מעניקה חיים ותנועה לגוף כולו; השופטים, ושאר פקידי המשפט וההוצאה לפועל, הם מפרקים מלאכותיים; השכר והעונש (המחברים כל מפרק ואבר אל כס הריבונות ומניעים אותם למלא את חובתם) הם העצבים, הממלאים אותו התפקיד בגוף הטבעי" (עמ' 5).
על פי הובס, "למרות חוקי הטבע (שכל מי שרוצה לשמור אותם שומרם כשהוא יכול לעשות כן בבטחה), אם לא יוקם כוח, או אם לא יהיה כוח זה מספיק לביטחוננו, יסמוך כל אדם על חוזקו ואומנותו כדי להיזהר מכל שאר בני האדם" ( עמ' 117 – 118). הסיבה לכך לדבריו היא ש"בני אדם מתחרים בהתמדה על כבוד והכרת ערך" (עמ' 119).
הפתרון לפיכך על פי הובס הוא הקמת כוח כללי שאכן מסוג יהיה להגן על התושבים מפלישת נכרים ומפגיעה הדדית ובכך לתת להם מידה כזו של ביטחון שתאפשר להם לכלכל את נפשם "בחריצותם ובתנובת האדמה ולחיות בסיפוק [...] בדרך זו שכאילו היה כל אדם אומר לכל אדם: 'אני מוותר על זכותי למשול בעצמי, ונותן סמכות לאדם הזה, או לאסיפת אנשים זו, בתנאי זה שגם אתה תוותר להם על זכותך, ותסמיך את כל פעולותיהם בדרך דומה" (עמ' 120).
מחצית מלויתן או בשמו הנוסף "החומר, הצורה והכוח של מדינה כנסייתית ומדינתית" מוקדש לנושאי תיאולוגיה. חלק ג' מוקדש למדינה הנוצרית. הוא מבצע מהלך מקיף להסברת הבסיס התיאולוגי של הברית החדשה תוך ניסיון לבנות עקרונות של פוליטיקה נוצרית. הוא מסביר את מבנה כתבי הקודש, קדמותם, היקפם, סמכותם ומפרשיהם, מבהיר את דבר האלוהים דרך הנביאים ואת תפקיד ישו והכוח הכנסייתי. בחלק ד' אותו הוא מקדיש למלכות החשיכה הוא כותב על חשיכה רוחנית מפני פירוש כוזב של הכתוב, על הדמונולוגיה ושאר חפצי קודש של דת הגויים ועל החשיכה של פילוסופיית הבל ומסורות אגדתיות.
מדוע הקדיש הובס חלק נרחב בספרו לניתוח מעמיק שכזה לשאלות דתיות? על פי לורברבוים, תפיסת הכוח של הובס ותפיסת תפקידו של הריבון ועוצמתו מצביעים כולם על התשתית הדתית של הגות זו. המדינה של הובס, הוא טוען ובעיקר האנשתה בדמות הריבון מעוצבים בצלם אלוהים. "עיצוב זה הוא הליבה של התיאולוגיה הפוליטית של הובס: היא מתאפיינת בחילון תבנית היסוד של הריבונות האלוהית והעתקתה המבנית ליצירה אנושית, המדינה הריבונית. אך ההתעניינות של הובס בדת אינה מתמצית בכך. הדת היא בעלת כוח הנעה בלתי רגיל ועל כן היא מקור הכוח המאורגן שהוא מתחרה מובהק בזה של המדינה. התיאולוגיה הפוליטית נועדה אפוא לא רק לקבע את הלגיטימציה הדתית בדמיון הפוליטי של הנתינים אלא אף לאשש את תביעת המדינה לעליונות ריבונית על פני הדת הממוסדת" (עמ' טו).
הריבון לפיכך, קובע הובס, הוא הפוסק האחרון בכל הנוגע לפולחן ולעיקרי האמונה הציבוריים ולא הכהונה או הכמורה. הובס מבחין בין עבודה אלוהית ועבודה מדינתית. "העבודה שאנו מפנים כלפי אלו שאין אנו מחשיבים אותם אלא בני אדם,כגון זו המופנית כלפי מלך ואנשי סמכות, היא 'עבודה מדינתית', אבל העבודה שאנו מפנים כלפי מי שהוא לדעתנו אלוהים – ויהיו מה שיהיו המילים, הטקסים, המחוות או שאר פעולותינו – הריהי 'עבודה אלוהית'" (עמ' 464).
לויתן בעברית הוא הספר החמישים בהוצאת שלם (בסדרת לוויתן). הוא מצטרף לברק, לדה-טוקוויל, לכסנופון, למיל, לפופר ולשטראוס ומעשיר את הספרייה שלנו בבסיס לוויכוח על ריבונותה של מדינה, כל מדינה, על לגיטימיות השימוש שלה בכוח ועל שורשי עיצובה.
עוד על לויתן להובס: http://www.notes.co.il/rivka/49615.asp