21 בספטמבר 2007

לא לפחד מהפדגוגיה הביקורתית


על החוברת "אפשר גם אחרת – פדגוגיה ביקורתית ופדגוגיה המחנכת לביקורת" בהוצאת מכון מופ"ת

מאת אריה קיזל



בעת מטר של ביקורת על המכללות להוראת מורים מנשבת רוח רעננה, שונה, מכיוונו של מכון מופ"ת, בית הספר למחקר ופיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות. נייר עמדה הנושא את הכותרת "אפשר גם אחרת – פדגוגיה ביקורתית ופדגוגיה המחנכת לביקורת" יצא לאחרונה ומאפשר תחילת דיון מעמיק לא רק בצדדים הארגוניים של החינוך (לסגור מכללות או לא, לקצר את שבוע הלימודים או לא, לבטל את התואר הראשון בחינוך או לא) המעסיקים תדיר את משרד החינוך והעיתונות בעקבותיה אלא בתכנים הממשיים הנמסרים במכללות למורים העתידיים שלנו. דיון זה ראוי ורלוונטי ויש בו שילוב של חלוציות חינוכית והעזה בצידה.
את הנייר רב המשמעות כתבו איתי זמרן, נתן גובר, רות בורשטיין, חווה גיא ודורון נידרלנד, אנשי אקדמיה ומורי מורים בעצמם. על פני יותר מ-70 עמודים פורסים החוקרים והמרצים דגם של שילוב הפדגוגיה הביקורתית בהכשרת מורים. הם מציעים להכשיר את המורים בהתבסס על תורת הכרה לא פוזיטיביסטית בלבד, זו של פאולו פרירה (Freire), ללא הצורך בהעמדת הפנים המאוסה לעיתים של "אובייקטיביות" המתבטאת בניתוק בלתי ראוי בין מושאי הידיעה לבין ההוויה האישית, החברתית והפוליטית של החוקרים המלמדים והלומדים. מורה המנחה קבוצות דיון בדרך זו, למשל, חייב להיות מסוגל להתייחס אל תלמידיו כאל סובייקטים חושבים, עצמאיים וביקורתיים. הוא חייב להיות בעל השכלה כללית ופדגוגית רחבה ובעל שליטה הולמת בתרבות הלגיטימית – לדברי הכותבים – ובערכיה ובה בעת לגלות פתיחות ביקורתית כלפיה ויכולת לקבל זוויות ראיה חדשות מתלמידיו.
הפדגוגיה הביקורתית מעמידה במרכזה את הטענה כי מערכות החינוך נועדו מאז ומעולם להשיג מטרה אחת מרכזית והיא שיחזור ושעתוק אידיאולוגיית השליטה. אילן גור-זאב מאוניברסיטת חיפה טוען למשל כי השעבוד שהחינוך במובנו הרחב מעניק למנגנוני ההסוואה של הדיכוי, הפנמת הדיכוי והשכחת תעודתו של האדם להיות יותר מתוצר המערכות שבמסגרתן הוא פועל, הם סודה הכמוס של הנורמליות המתגלמת באלימות חינוכית שעשתה חיל. אלימות זו אף כי אינה נראית תמיד מתבטאת כיום בחולשת כוחם של המיתוסים הציוניים המכוננים ויורש אותם אשכול מיתוסים חדש המהווה כוח מניע לגרסת החינוך המנרמל המתאים לדרישת הקדמה הטכנולוגית, הייצור הקפיטליסטי והארגון החברתי הבתר תעשייתי המקומי.
הנרי ז'ירו (Giroux), מיכאל אפל (Apple) ואחרים טוענים שהעשייה החינוכית צריכה להכשיר את הלומד "לקרוא" את המציאות, לזהות את הכוחות המעצבים את תנאי חייו, לבחון באופן ביקורתי ועצמאי את הידע המוצג לפני כ"אמת" ולהכיר בכוחו השכלי והחברתי לערער עליה. אין זה דיבור סתמי על חינוך לביקורתיות שחדר פה ושם, ברבות השנים, כאופנה חולפת, אל תוך מערכת החינוך (כמו פיאור ה"יצירתיות" או ה"אוריינות" בתקופות אחרות) אלא השגבתה של האפשרות של ערעור על מרחב המובן מאליו.
פאולו פרירה קובע כי על החינוך להתווכח על דמותה ומשמעותה של המציאות, להכיר אותה מזוויות שונות ואף לרצות לשנות אותה. אילן גור-זאב מגיע עד "החינוך שכנגד" שאינו יכול לדבריו להתפרט לכלל מסגרות חינוך חיוביות בהתאמה לאידיאל כלשהו ועם זאת אינו בגדר אוטופיה מופשטת אלא כשלילה של הסדר הקיים וביקורת פעולתם של מנגנוני התפעול והייצור של הסחורות, היצרנים והצרכנים.
הפדגוגיה הביקורתית מעמידה בראש סולם הערכים הדידקטיים את הדיאלוג כמכשיר להכרת המציאות אבל לא רק אותה. היא שואפת לדיאלוג כאמצעי לתקשורת בין אישית ולליבון עמדות בנושאים שונים. היא מניחה מראש שהמשתתפים בדיאלוג פתוח מוכנים לשמוע את האחר בסבלנות ובסובלנות. המחויבות ואף האחריות לאחר וכן לאַחֵרוּת של האחר היא בבסיס דיאלוג זה. בקצה המרוחק שלה, כמעט האוטופי, היא מביעה תקווה כי בדרך זו יוכלו להתגבר על מחלוקות וזאת מתוך שכנוע פנימי. בדרך זו יסיקו המתדיינים מסקנות מרחיקות לכת ויתאגדו יחדיו כדי לחתור לעשייה שאולי תוביל בעתיד לשינויים פוליטיים וחברתיים של מציאות דכאנית. אין לשלול דרך זו במיוחד לא במציאות הישראלית הנוכחית. מסגרות חינוך אלטרנטיביות שונות (חינוך רוסי, חינוך דמוקרטי ואחרים) מציעות דרכים שכאלה, אף כי מצטיינות במחייה אל מחוץ למחנה ובניית כללי משחק שונים ומסתגרים.
אייל נווה ואסתי יוגב בספרם "היסטוריות" מציעים דגם של דיאלוגיות (המבוסס על גישתו של ה. ג. גאדאמר) שבמרכזה ההכרה כי ההבנה האנושית אינה מתנהלת לפי חוקיות כללית המנותקת מן האדם הפרטי אלא היא תמיד פעולת גומלין בין קיומו העכשווי לבין המסורת התרבותית שלו. גאדאמר מציע את "ההתכוונות להבין" שהיא פעולה של מפגש ודיאלוג בתוך שדה אתי וזהו דו שיח מורכב בין המציאות הקונקרטית של האדם המפרש לבין דמויות ומציאויות אחרות המדברות אתו בשפה המשותפת לו ולהן – במדיום של המסורת. נווה ויוגב, כמו כותבי נייר עמדה זה, פרצו דרך להפנמת אלמנטים מהפדגוגיה הביקורתית אל רוח השיעורים ואף תכניהם בבית הספר העל-יסודי בישראל, במיוחד בהוראת ההיסטוריה בתקופה של מאבק בין נרטיבים בחברה שסועה.
כותבי נייר העמדה המציעים מספר דגמים מעניינים במיוחד להכשרת מורים מבטאים תהליך שתחילתו בתהיות של מורי המורים בישראל הנוגעות למרכיב האידיאולוגי, ערכי ופדגוגי של עבודתם והמשכו בתוצר חשיבה שמבשר שינוי בדרך שבה התוו קורסים שונים ובדרך שבה שותפו הסטודנטים בבנייתם.
הכותבים מתלבטים בשאלת יסוד שבה מתלבטות כיום המכללות להוראה והיא אם רצוי ואם אפשר ליצור סינתזה בין המודל הביקורתי בהכשרת מורים לבין המודל המדעי הרציונליסטי.
במכללות להוראת מורים אבל לא רק בהם, גם באוניברסיטאות, ההוראה מבוססת על קריאת טקסטים כתובים או שמיעת טקסטים דבורים, ניתוחם וחקירתם לפי קריטריונים המקובלים בתחומי הדעת.
בנייר הדיון שלפנינו מציעים הכותבים סינתזה בין הדיאלוג הביקורתי יליד הפדגוגיה הביקורתי לבין ההוראה האקדמית המקובלת. הם סוללים את האפשרות שהתלמיד יפתח דיון עם עצמו ועם אחרים גם במשמעותיות האישיות והחברתיות של החומר הנלמד ומכאן הוא יהפך עבורו לרלוונטי.
רות בורשטיין, חווה גיא, דורון נידרלנד ואיתי זמרן מציגים דוח המתאר את הסמינריון הרפקלטיבי שבו נוסתה הסינתזה בין המודלים. יש בו ניתוח אירועים שהסטודנטים היו מעורבים בהם בעבודתם.
נתן גובר מוסיף את המסד העיוני ומציג מודל קיצוני של הכשרת מורים ברוח הפדגוגיה הביקורתית. איתי זמרן מסכם ובוחן את התיאוריה של גובר אל מול פרקטיקה ממתנת שנבחנה בסמינריון ובשיעורים.
המסקנה הסופית של הרשימה המסכמת ושל נייר הדיון היא שאי אפשר ואין זה מוצדק לפעול בלעדית לפי התיאוריה הביקורתית אבל יש לשלבה עם הוראה מדעית מסורתית. איתי זמרן במאמרו המסכם מבדיל בין הצורך לדיאלוג לבין סמכות המורה כידען. הוא מציב גבולות ברורים בין הדיאלוג כדרך לעורר עניין לבין הדיאלוג כדרך לדיאלוג ממשי ומסכם: "בעולם מורכב זה, מורים חייבים לחנך את עצמם להיות בעלי יכולת השתנות מהירה ובעלי יכולת למידה, הסתגלות וגמישות בחשיבה".


אין תגובות: