פילוסופיה עם ילדים?
חברים ועמיתים, מורות ומנהלים מתלהבים כשהם
שומעים את המילים "פילוסופיה עם ילדים". אפלטון, הם אומרים, הילדים שלנו
יגדלו להיות אריסטו או היידגר.
ובכן, לא.
פילוסופיה עם ילדים אינה שיעור שבו מלמדים ילדים
להתפלסף. גם לא שואלים אותם שאלות על "מה זה אומר" ו"מה אתם חושבים
על זה" ואפילו לא "מה זה עושה לכם" ו"איפה זה פוגש אתכם".
פילוסופיה עם ילדים היא תנועה עולמית שהחלה מאז
שנות השישים של המאה ה-20. פילוסוף אמריקאי בשם פרופ' מתיו ליפמן היה מוטרד מאד
מכך שהסטודנטים שלו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק כבר לא שאלו שאלות. כיום אנו
מכנים זאת "מנורמלים", כלומר עברו תהליך של חינוך חברתי ותרבותי שגרם
להם ל"אבד" את עצמם ואת התשוקה הפנימית שלהם ושהם מתפקדים למעשה
כאובייקטים ולא כסובייקטים. פרופ' ליפמן
חש שהם אנשים שאיבדו את השאלה, איבדו את הסקרנות ולמעשה איבדו את המשמעות. כדי
לענות חינוכית לאתגר זה הוא הציע ופיתח יחד עם פרופ' אן מרגרט שארפ ואחרים את
התנועה לפילוסופיה לילדים שפעילה כיום בכ- 60 מדינות. עם הזמן, פילוסופיה לילדים
התפתחה לפילוסופיה עם ילדים אבל אנו לא ניכנס כעת להבדלים ביניהם.
בעבודה עם ילדים, במסגרת התפיסה שמקודמת בתנועה
העולמית הזו, עושים שימוש במעגלים; (לא מעגלי שיח) אלא מעגלי "קהילת חקירה
פילוסופית". אלו מעגלים שבהם ילדים יושבים, מקבלים טקסט (כתוב או ויזואלי)
ושואלים עליו שאלות. הילדים הם אלה ששואלים את השאלות. כל שאלה לגיטימית. המטרה של
הקריאה היא לעורר בהם את השאלה.
לפי תפיסה זו השאלה היא המקום הפורה ביותר
לתחילתו של המחקר שהם עצמם מוזמנים לחקור אודות החיים עצמם, אודות מהותם, משמעותם,
וערכם.
מן העשייה הרחבה בתחום זה מתברר שילדים וילדות
עסוקים בשאלות הגדולות האלה – ממש כמו גדולי הפילוסופים. ה"למה?" המציק
לכאורה שלהם – שרבים מההורים חווים ומגלים חוסר סבלנות כלפיו – מלמד כי הם רוצים
לגלות, סקרנים לפענח, מביטים בהתפעלות.
זו אינה גחמה ילדותית – אלא זהו מרחב של טריות FRESHNESS. מרחב ילדות זה עומד בניגוד למרחב אותו חולקים לא מעט מן המבוגרים
שהם חסרי שאלות, שחיים במרחב של תשובות שהם הינדסו לעצמם או היבנו לעצמם במהלך
חייהם. אפשר אפילו לומר שבשביל להיות פילוסוף אמיתי – אדם שאוהב חכמה ומתרגש ממנה –
צריך להיות למעשה ילד.
ממחקרים רבים שנעשו במהלך עשרות השנים האחרונות
בכל העולם, עולה כי ילדים וילדות לא רק שואלים שאלות, שאלות טובות, שאלות
פילוסופיות (ולא שאלות ידע), אלא הם גם יודעים להשיב עליהם את התשובות שלהם, לשמוע
את עמיתיהם ולהתפעל, לבנות רעיונות על רעיונות של אחרים ובהמשך לפתח אמפתיה.
איך אמפתיה קשורה לחקירה הפילוסופית? ילדים, שיש
הסבורים כי הם אגוצנטריים, מוכנים להכיר בכך שהילד או הילדה שהציעו כעת בקהילת
החקירה הפילוסופית רעיון יוצא דופן, מעורר התפעלות, הוא משאב עבורם. הוא מעניין
אותם. הם מוכנים לפיכך להקשיב רוב קשב, להתחבר, לעשות Sharing ו-bonding.
מכאן עולה כי קהילת חקירה פילוסופית של ילדים
מעודדת חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית וחשיבה אמפתית. היא מאפשרת להסיר את המגבלות
מהילדים שמחייבות אותם לחשוב בדרך מסוימת בלבד; מגבלות שהמבוגרים בדרך כלל מטילים
עליהם בטיעונים שונים כמו "ידע שיטתי" ו"חשיבות התפתחות הידע
הספירלי" ושאר עניינים שכאלה.
פילוסופיה עם ילדים לפיכך היא האפשרות לדרך חיים של שאילת שאלות קיומיות ואחרות,
מגיל צעיר, על אודות עצמנו, על עולמנו ועל הסובב אותנו. היא מפתחת רגישות
פילוסופית אצל ילדים ומבקשת לראות בשאלה את
נקודת המוצא של העיסוק הפילוסופי שנעשה באופן דמוקרטי, בקהילה של חקירה, יחד עם עמיתים
ולאו דווקא בהנחייתם של מורים.
מה היא רגישות פילוסופית? זו
אותה יכולת מתפתחת לראות פוטנציאל חקירה ותהייה גם בסיטואציה קיימת, סגורה, שעליה כביכול
לא נשאלות כבר שאלות. זהו פוטנציאל לפרק, לא לקבל דבר כמובן מאליו, לשאול "אז
מה אם זה כך? אפשר להסתכל על זה מאחורה, מקדימה, מלמעלה". רגישות פילוסופית
היא היכולת להיות מעין "רחפן פילוסופי" המאפשר להתרומם מעל המציאות
היצוקה או לאגף אותה ולשאול עליה שאלה שתשבור את האופן שבו אנו רואים את המציאות –
כ"ככה זה", "ככה זה היה", "זהו טבע האדם", או
"ככה זה מאלוהים".
רבים מהמבוגרים סבורים שילדים
לא יכולים ולא מסוגלים להתפלסף. סבורים – בטעות – כי פעולה זו היא אף מסוכנת. היא
מבלבלת את הילדים, שומטת מהם את הוודאות ועשויה להוביל אותם למקומות לא טובים,
מסוכנים כבר אמרנו.
ובכן, התפלספות – אנו סבורים –
היא פעולה טבעית; היא נובעת משאלה שהילדה שואלת את עצמה. היא לא רק מסוגלת. היא
חיה בעולם של שאלות. מדוע? כי היא בשלב גילוי העולם. גילוי ולא לימוד. היא לא רק
תאזין למבוגר ולידענותו המוגזמת לעתים (אם תרשו לי) אלא תשאל בעצמה.
רבים מאיתנו תוהים מדוע הסקרנות
נכבית בכיתה ב' (לעתים אף באמצע כיתה א'). פילוסופיה עם ילדים מציעה את התשובה
לכך – ילדים הופכים בלתי סקרניים כביכול בגלל מבוגרים בעלי סמכות וכוח, המציעים
להם תשובות ארוזות וברורות שכבר עוצבו ועתה רק נכפות עליהם. המבוגרים מבקשים למעשה
שהילדים ינטשו את מרחב השאלות ויעברו למרחב של וודאיות (לעתים כוזבת) ובמיוחד של
כדאיות כלכלית (רוצה לומר: ציונים).
לסיכום, פילוסופיה עם ילדים
מכירה בכך שהגילוי הוא מוקדם, גילויו של האדם וגילויו של העולם. גילוי זה הוא
טבעי, הוא אנושי והוא מרגש. גילוי זה יכול להיעשות בקבוצה (בקהילה). הוא יכול לקבל
צורה של קהילה שבה לא מתחרים על ציונים אלא מתפעלים מחכמה (גם של אחרים). חושבים
ביצירתיות (וכן, תוך הפעלת הדמיון וכמה שיותר).
פילוסופיה עם ילדים היא מכון
כושר לעידוד הפעלת הכושר הזה – הכושר לחשוב.
האם
אנחנו מוכנים לאפשר להם להיות ילדים חוקרים? אם כן, הנה כמה אפשרויות ורעיונות איך
לעשות זאת.
לפנינו
שני ספרים – העץ הנדיב והחתיכה החסרה פוגשת את העיגול. את שניהם כתב של סילברסטיין
שהיה קריקטוריסט ידוע. בשניהם מתחבאים רעיונות פילוסופים על נתינה, אובדן, חסר
ועוד. אני מציע לשבת עם הילדים במעגל, ולתת לכל אחד מהם לקרוא פיסקה. כולם
משתתפים.
קוראים
פעמיים כדי לאפשר הבנה ולאחר מכן על בריסטול שיונח על הרצפה הילדים כותבים את
השאלות שהספר מעלה בהם. ליד השאלות יכתבו את שמם.
בשלב
הבא – ייקשרו את השאלות הדומות בקווים וייבחרו בהצבעה את השאלה שבה ירצו לדון.
בדיון יביעו
את דעתם ואת נימוקיהם ללא הדרכת מבוגרים.
הדיון הפורה
הזה יביא בדרך כלל לאותה התרגשות של חשיבה ביקורתית, יצירתית ואכפתית.
לסיום
הייתי רוצה להציע לכם את ספרו של מישל פיקמל "משלים פילוסופים לילדים"
(מסע קסום אל המחשבה האנושית לגילאי 5 עד 120). בספר שלל משלים ושלל סדנאות קצרות
לפילוסופים שבינינו.
רגע
לפני שאסיים – אבקש להציע לכם להאזין לילדים, להסתקרן באמצעותם ולגלות בכם את
הפילוסוף הקטן. הוא שם. רק הרדמנו אותו.
לאתר האגודה הבינלאומית לפילוסופיה עם ילדים http://my.icpic.org/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה