"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

1 בדצמבר 2016

חינוך, שיח קורבני וחשיבה פילוסופית בישראל



מאת ד"ר אריה קיזל
© image by ConAct/Ruthe Zuntz


הרצאה בכנס
Living Diversity in Germany and Israel –
Challenges and Perspectives for Education and Youth Exchange
15 בנובמבר 2016 Lutherstadt Wittenberg/Berlin 


השאלה הראשונה שעליה אבקש להשיב היא כיצד ניתן לתאר את החברה הישראלית בהתייחסות לגיוון שלה ולאופיה הפלורליסטי.
בעיני ישראל היא חברה ביצירה. היא חברה היברידית (כלומר בת כלאיים) אשר בונה את עצמה ומעצבת את תרבותה כל העת. זוהי דינמיות חיה, בועטת ובעיקר נאבקת. ישראל היא חברה נאבקת – לא רק בגלל שיש בה כוחות פוליטיים המעוניינים לשמר את המאבק הזה כדי לבצע שליטה מתוכננת על הנשים והגברים החיים בתוכה אלא גם בגלל האופי המיוחד של הוויכוח הבונה ומבנה את החברה הישראלית.
אז מה הוא האופי המיוחד הזה?
עם הקמת המדינה ושנים רבות לאחריה מה ששמר את הכוח הזה הם הכוחות ההגמונים אשר כפי שמישל פוקו טוען מייצרים בכל חברה שיח שעובר פיקוח. הכוחות הללו הם אלה שמאשרים את מה שנכון ולא נכון, בוררים עבורנו מה נדע ולא נדע, מסדרים בסדר היררכי את הראוי והלא ראוי ובעיקר יוצרים את האיסור ממה שמסוכן. הם יוצרים את זכות היתר או הזכות הבלעדית של האדם השולט, ההגמוני (זה שקוראים לו היום פרבילגי). הם אלה שיוצרים את המפה החברתית שבה יש כאלה שהם במרכז ויש כאלה שהם בפריפריה. הם יוצרים את השקוף ואת הניטרלי ושולטים עליהם באמצעות פרקטיקות שהן ברובן אלימות, גם אם זו אלימות בלתי נראית.
הם שולטים על מוסדות השלטון, על המערכת הצבאית, על המערכת החינוכית, על הפדגוגיה, על ספרי הלימוד וסידור הפרקים שבהם, הם מדירים באופן ברור מי שלא יהיה במשחק החברתי ומי שיהיה בו ומעל הכל משכנעים את כולנו – כלומר מנרמלים אותנו – לחשוב כי זו המציאות הנכונה.
עם התפתחותה של מדינת ישראל ובעיקר בשני העשורים האחרונים כוחות אלה – ההגמונים – איבדו מכוחם. בגלל שורה של תהליכים סוציולוגיים והיסטוריים – הם איבדו לא רק את כוחם הפוליטי אלא גם איבדו את הלגיטימציה שלהם. הכוחות שהתישו את כוחם לא ביקשו בהכרח להחליפם אלא באופן מפתיע יצרו שיח מתנגד אשר בנוי על קורבנות. האלטרנטיבה לכוח, לעוצמה, לשלטון, למרכז הפכה להיות לא מרכז חדש, לא עוצמה חדשה, לא שלטון חדש או כוח חדש אלא דווקא קורבנות.
מה מאפיין את הקורבני?
הקורבני הוא הנפגע. הוא קודם לכל קורבן. הוא לחלוטין זה שסבל במשך שנים, שהופעלו כלפיו כוחות הדרה, כוחות סימון, מנגנוני דה-לגיטימציה, סטריאוטיפיזציה ומנגנונים אחרים ובהם גזענות ממסדית אשר ביקשו לשרטטו כנחות, כלא נכון, כלא ראוי, כלא טוב, כזה שצריך להשתפר ולעשות מאמץ להיות ראוי, להיות שייך, כלומר להיות לא הוא. להשתנות ואם אפשר באופן טוטלי. בכך הוא קורבן. בכך הוא הסובל. כלומר קהילות שלמות בישראל – יהודיות וערביות – המרכיבות את הפסיפס האנושי המעניין, החי, המגוון, של החברה הישראלית, כאמור יהודית וערבית, נפגעו. הן נפגעו בעת הקמת מדינת ישראל ונפגעו כתוצאה מהיותה מדינה שביקשה לבצע וכמובן ביצעה תהליכי האחדה לא קלים.
אם כן, הקורבן הוא קורבן.
אבל אני מבקש לטעון כאן היום ולדון בהתפתחותה של הקורבנות בחברה הישראלית שהפכה להיות אחד מהנרטיבים המובילים של החברה הישראלית.
אז מה הופך את הקורבן לקורבני?
הקורבן הופך לקורבני כאשר הוא הופך את קורבנותו לאומנותו (ראו ספרו של ד"ר אלון גן בענין זה). כלומר, הוא מבנה את זהותו על הקורבנות, על הסבל.
בתהליך הקורבנות – או הפיכתה של קבוצה ושל חברה לקורבנית ישנם מספר שלבים.
אני רוצה להתעכב על שניים.
בשלב הראשון הקבוצה מבקשת לצאת כנגד ההגמוניה בניסיון למוסס את נרטיב העל שלה, את הפעלת הכוח. זהו שלב מובן וגם הכרחי כחלק מיצירת העצמאות הקבוצתית.
בשלב השני, אם הקבוצה או החברה לא נפרדת מהקורבנות היא הופכת את הקורבנות לנרטיב העל ולפיכך היא ממולכדת. היא ממולכדת באותו שיח אשר לא מאפשרת בניה והבנייה ואינו מייצר גם לצערי תקווה.
אם התקווה מרוכזת רק במה עשו לי, איך פגעו בי ובסיפור ההיסטוריה שלי – הרי שנוצר המלכוד שהוא בעייתי בעיקר לדור צעיר אשר צריך לראות אופק שיש בו יותר מאשר סיפורי עבר מכאיבים וכמובן אמיתיים.
אני לא מבקש לזלזל בכאבי החברה הישראלית, בכאבי הקהילות השונות שלה. כלל וכלל לא. אלא לציין את העובדה שיצירת זהות עצמית היא אינה מלאכה קלה. יש בה וחייבים להיות בה מרכיבים של סמכות עצמית והערכה עצמית.
כל יצירה, כל בריאה היא הפעלת כוח אבל אם נחזור למישל פוקו ונשתמש במינוחיו נבין כי לא כל כוח הוא שלילי וישנו כוח קונסטרוקטיבי.
אלא שאני מבקש לטעון כאן היום שהקורבני אינו משתמש בכוח משום שהוא דבק בקורבנות שהפכה להיות נרטיב העל שלו. דבקות זאת בקורבנות מכילה בתוכה אלמנטים של אמפתיה תמידית, תחושת חולשה שיש בה מידה מסוימת של נעימות והיא גם זוכה בשנים האחרונות לעדנה תקשורתית כזו או אחרת. אני מבקש לטעון היום כאן כי חלק מארגוני החברה האזרחית נדבקו גם הם בשיח הקורבני. זכויות האדם הפכו ממקור של כוח למקור של חולשה, למקור של קורבנות.
אלא שקורבנות לטעמי מכילה בתוכה שחרור מאחריות. כאשר היא הופכת מוגזמת, חסרת שליטה ובעיקר המונית (כלומר קהילתית) היא אינה מאפשרת לקורבן לקחת אחריות על מעשיו, על עתידו. היא אינה מאפשרת לו את הכוח הנדרש במשאבי האנרגיה החברתיים כדי להיאבק על מעמדו, כדי ליצור, כדי להיות מה שאני מבקש לכנות ריבוני.
קהילות אלה זקוקות היום יותר מתמיד, כשהן מגובות בארגונים מהסוג המיוצג כאן היום, הערכה עצמית, כוח עצמי, סמכות עצמית. לא די בהתנגדות למערך הכוחות שהופעל בעבר ויתכן שממשיך להיות מופעל עליו היום. לא די בהתנגדות או במה ששמעתי בישראל מצד קורבנים לא מעטים "הופעלה עלי גזענות אז אני מבצע ריאקציה לגזענות". בעיני ריאקציה לגזענות היא אותה גזענות בדיוק.
יש צורך כאמור ביצירת נרטיב המאפשר הזדהות ויצירת חוט שדרה זהותי אשר יאפשר ייצוג של הקולות הרבים, של העושר החברתי. זהו מהלך לא פשוט עבור המוחלשים ואולם לטעמי הוא נדרש.
ובכן, יש לפנינו שני כוחות – ההגמוני והקורבני. הם לא רק נאבקים אחד בשני.
באופן מאד מוזר, שניהם הפכו להיות בחברה הישראלית במיוחד בשנים האחרונות קורבנים אחד של השני. אם אתם רוצים – אחים לקורבנות.
כיצד?
הקורבני כאמור ממשיך להיות מסכן, דחוי, דחוק, מופלה, קורבן לגזענות ולסימון.
וההגמוני באופן מוזר – אולי מוזר מאד לפחות בעיני – הפך להיות הקורבני של הקורבני. גם הוא התמכר לשיח הקורבנות והחל לזעוק "גוזלים אותי, פוגעים בי. אני מסכן, לקחו לי את המדינה". גם הוא צריך עזרה. גם הוא הפך קהילה במצוקה.
ואם נוסיף לכל אלה את הקורבנות המובנית בחברה הישראלית משני אויביה המרכזיים – הגרמני והערבי – כלומר אלה שחיסלו אותנו ואלה המאיימים לחסל אותנו ולפניכם חברה המתגלגלת למערבולת הקורבנות.
אם אתם ישראלים בשנים האחרונות אתם חווים בשיח היום יומי חוויה של "מי מסכן יותר?". כל קהילה, גם מקצועית וגם זהותית, גם מרכזית וגם פריפרילית, מנסה לטעון לכתר הקורבנות. במילים פשוטות – כל אחד מנסה לצעוק "אני דפוק יותר", "אני מסכן יותר", "תרחמו עלי יותר". זה עד כדי כך מושרש שממש בושה להיות אדם יצירתי, חזק, עצמאי, סמכותי כלומר מה שכיניתי – ריבוני.
אם אתה סתם בסדר – אתה חייב לסדר לעצמך איזה מסכנות כי אחרת אתה ממש דפוק, סליחה על הביטוי.
התיאור הזה מבקש להשיב על השאלה הראשונה שנשאלתי. ואוסיף על כך. החברה הישראלית שהיא חברה שבטית שיש בה שבטים רבים אצל היהודים ושבטים לא מעטים אצל הערבים, הפלשתינים, הדרוזים והאחרים – היא חברה שהאופי העשיר שלה – שהיה יכול להפוך אותה למקום לא רק חי, נושם, יוצר – מכורה לשיח הקורבנות אשר הופך את המאבק הפוליטי והזהותי הקיים בה לאחת מבעיות היסוד של קיומה כיום.
השאלה השנייה העומדת בפני היום היא אילו אתגרים עומדים בפנינו, במקרה שלי בפני החברה הישראלית שאני מגיע ממנה מבחינה תרבותית, פוליטית ובהקשר החינוכי?
אני סבור כי אחד האתגרים המרכזיים העומדים כיום בפני החברה הישראלית היא נטל ההשתחררות משבטיות ה"יחד" או ה"יחד-נס" אם תרצו.
החברה הישראלית נוצרה תחת נרטיב "כור ההיתוך", רעיון בניית אומה שבה מתיכים בפעולה מרכזית ומירכוזית את הייחודי בכל אחת מקהילותיה הן מבחינה היסטורית והן מבחינה תרבותית, הן מבחינה זהותית והן מבחינה חינוכית ויוצרים יחד ישראלי.
פעולה זו הביאה להצלחות לא מעטות שתחת נרטיב הקורבנות של כל קהילות ישראל נדחקות למצב של התנצלות. ישראל יכולה להיות היום גם קורבנית בעיקר משום שהיא הוקמה וחיה. במקומות שלא הוקמו ולא נוצרו חברות – אין את הפריבילגיה להיות קורבני.
אלא שכיום היעד המרכזי של החברה הישראלית הוא לאפשר לקהליה השונים – בעיקר אלה שאינם משתייכים לקהילות היהודיות – את החופש האישי.
חברה ששנים רבות חיה וממשיכה לחיות תחת איום (ולעתים קרובות תחת העצמת האיום) צריכה ללמוד לאפשר פלורליזם אמיתי, אותנטי אשר מאפשר ליחיד או ליחידים, לקואליציות מגוונות וגם בלתי שגרתיות ליצור. מבחינה זו על החברה הישראלית להיפרד ממה שאבקש לכנות כאן "פדגוגיה של פחד". פדגוגיה זו מבקשת להבנות את החברה מפחד מהעבר, על פוביית השואה. פדגוגיה זו מבקשת להטעין בתודעה הציבורית והפרטית את החשש מחורבן הבית כמציאות יום יומית ולפיכך לא לאפשר לאדם להיות יצירתי, חופשי, ובעיקר להגיע להתעלות במונחיו של ניטשה. כלומר, האדם הפוחד לא יוכל לבצע חריגה. הוא יחשוש מכך. והיות והוא חושש – הוא דובק כל העת בחברה אשר מספקת לו את הזהות של "מה זה להיות נורמלי?". ולהיות נורמלי במצבים שכאלה של פחד זה להיות עם כולם, להיות בינוני, להיות קונפורמי.
דווקא מהצעירים היום אנו שומעים קולות אשר מבקשים את הקונפורמי, מבקשים את ה"כולם", מבקשים את ה"שבט", מזדהים עם הפחד, מעצימים אותו, מוצאים בו נחמה לחשש. המילה "אחדות" הפכה להיות הכוח הממגנט עבור צעירים ולצערי גם של צעירים כנגד היכולת האישית לבנות אלטרנטיבה יצירתית של חשיבה.
כאדם העוסק בחינוך אני צופה בדאגה כיצד מערכת החינוך הישראלית מצמצמת את מרחבי החשיבה של התלמידים שלה ולא מאפשרת להם לדון, להתווכח, לקדש את הוויכוח, להעמידו כמרכז ההוויה של החברה אלא דווקא מבקשת לראות בכל ויכוח איום, בכל דעה שונה חשש, בכל פעולה אחרת בגידה.
צר לי לומר כי גם הקורבנים בחברה הישראלית – שכאמור הפכו להיות קואליציה גדולה מאד, רחבה מאד – מלוכדים בנרטיב אחד – נרטיב האחדות, הדבק, היחד – והם אוחזים אחד את השני בדבוקה אחת ולא משחררים את עצמם ואת היחיד מכבלי החברה.
אז מה צריך לעשות כדי לאפשר את העצמתם של כוחות החברה הישראלית האזרחית כדי לאפשר את העושר של היחידים ושל קבוצות?
ארגונים שונים בישראל פועלים להטבת חייהם של אוכלוסיות מוחלשות בישראל. חלק מהם אני מבין מתכנית הכנס החשוב שלנו מיוצגים כאן היום.
אבל אני מבקש להציע כי כל פעולה שתדבר על היחיד, על עצמאותו, על אופן חשיבתו, על עידוד חשיבתו העצמאית (מה שאנו אוהבים לכנות "הביקורתית") היא זו שתפעל לצורך כך.
בשנים האחרונות אני עוסק רבות בחקר ובהדרכה של תכנית פילוסופיה עם ולילדים המוכרת ברחבי העולם. תכנית זו מדברת על עידוד החשיבה הביקורתית, החשיבה היצירתית והחשיבה האכפתית של ילדים מגילאים צעירים. אין המדובר בהוראת הפילוסופיה לילדים אלא בעשיית הפילוסופיה סביב מעגל. ילדים יושבים יחדיו במעגל ומעלים שאלות (שאלות שלרוב מתכתבות עם השאלות הפילוסופיות הגדולות של הפילוסופים הגדולים), הם שומעים אחד את השני, הם מפתחים את הרעיונות יחדיו, הם מתווכחים, הם אמפתיים דרך כך אחד עם השני. קהילת החקר הפילוסופית מבקשת לאפשר את מה שאני קורא "הנכחת הזהות", הנכחת זהות מגיל צעיר, העצמתם של כישורי חשיבה שהם אישיים יוצאים כנגד הכוחות המבקשים לשעבד אותו, לשעתק אותי כאובייקט (ולא כסובייקט), מבקשים להעניק לגיטימציה לצעירים לחשוב ולחשוב לבד ועם אחרים אבל לא תחת מגבלות ומסורות.
תכנית זו אינה פעילה באופן רחב בישראל. מדוע? משום שהפדגוגיה של הפחד מונעת ממנה התפתחות. ישראל מושתת על רעיונות של תכנון לימודים מרכזי המבקש להעניק עוצמה לכוחות המדינה להבנות את הזהות הלאומית, המשותפת, המאחדת ועל ידי להפוך את האדם למשרתה של החברה, לכפיף שלה, לבלתי מסוגל להתנגד לה ובעיקר – וזה העיקר לצערי חברות וחברים – להבנות את האדם כבעל יכולת ומסוגלות לחשיבה משל עצמו. כוחות אלה הופכים את האדם לתלוי בכוחות גדולים ממנו המאשרים לו את החשיבה שלו אבל גם את הדרך שלו. וישנה דרך ישראלית לגיטימית וישנה דרך לא לגיטימית.
פילוסופיה עם ילדים מגיל צעיר – מבקשת להפוך את האדם למיומן כחושב.
אם חושב הופך אדם מסוכן מגיל צעיר בחברה הישראלית (כלומר חושב עצמאית) – זוהי בעיה שיש לטפל בה ומהר.
אדם שאינו בעל יכולות חשיבה מגיל צעיר – לא יהפוך להיות עצמאי וגם לא לריבוני. הוא לא יהיה מסוגל לפתח בעצמו את הרעיונות המקוריים שלו, למשל את היכולת לחשוב שהאויב שלי היום (או מי שקבעו עבורי שהוא האויב) לא חייב להיות האויב שלי מחר. הוא לא יהיה מסוגל לפתח בעצמו את הרעיונות המקוריים שלו, למשל את היכולת לחשוב כיצד ליצור עם האויב הזה מצב שבו אוכל לחיות עמו בשלום וכיצד.
היות וגם אויביה של החברה הישראלית, המדינה הישראלית, מסוגרים בפדגוגיה של פחד ובנרטיב של קורבנות – הרי שהמלכוד שבו אנו מצויים הוא דו-צדדי. אל תוך המלכוד הזה ייכנסו תמיד, כמו גם בהיסטוריה – כוחות אשר יאפשרו את קיפאונו של המצב הקיים והחרפתו.
המציאות שאותה תיארתי ואני מניח שאין היא נעימה טומנת בחובה לא בטוח שאופטימיות רבה אבל בטוח שפוטנציאל רב. היא לא יכולה לשרוד את עצמה זמן רב מדי. היא תביא, אין ברירה חברות וחברים, לשבר שיוביל להליכה לעבר עצמאות אישית תחת מסגרת לאומית ולאפשרויות של פתיחת דיאלוג ויצירתיות בקרב כל השותפים שבינינו.



אין תגובות: