מאת
אריה קיזל
המסע
הפילוסופי של ד"ר שמעון אזולאי בספרו החדש קץ האושר: פילוסופיה ומשמעות החיים
(הוצאת אסטרולוג) הוא עשיר, מפותל ומנומק היטב. זהו אינו ספר הדרכה פופולרי אשר
מציע נוסחאות אינסטנט לאושר או לזוגיות טובה אלא זהו כתב הגות פילוסופי נרחב
ומעמיק המציע דרך שיש בה בעיקר שאלות אבל גם נתיב משורטט היטב בדרך אל התשובות.
הוא כתוב בהנמקה מקיפה, ברהיטות מחויבת ובשטף. ניכר במאות העמודים שאזולאי לא רק
למד פילוסופיה והתמחה בה אלא הוא אף חי חיים פילוסופיים אשר נוכחים בהם, באינטנסיביות, שאלות והרהורים על
עצם החיים עצמם ובעיקר על משמעותם היקרה.
הוא איבד את אביו בגיל צעיר ביותר, אוהב את אמו ש"עולמה הערכי משוקע כולו בתוך המרחב היהודי הדתי" ובעצמו אב לילדה ולילד. הספר הזה, לפיכך, מחובר היטב לחיים של אזולאי שכילד אולץ לבלות שעות בבית הכנסת השכונתי בעוד שמרבית חבריו התענגו על החירות והחופש שזימנו להם השבתות והחגים ושם נזרעו הזרעים לשאלות שמעסיקות אותו: תודעה, אפשרות, זמן, מרחב, מקומו של אלוהים והיעדרו ובעיקר הסוגיה שסביבה הוא הולך ובה הוא נוגע, ברגישות רבה יש לומר ובחכמה – המשמעות או בלשונו "מה המשמעות של כל זה?".
מבחינה זו הספר הזה הוא בעיקר על החיים של כל אחד מאיתנו ולכן הוא אקטואלי היום כמו שכנראה היה אקטואלי אם היה נכתב ביום שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אזולאי המחויב לעיסוק הפילוסופי מבקש לעתים לשכוח שהוא פילוסוף אבל בו זמנית קובע כי "הפילוסופיה יכולה לזמן אותנו אליה אבל יש בה עורמה ופיתוי שמבקשים לשכנע אותנו להישאר בפרספקטיבה שלה לאורך זמן. זו הפרספקטיבה שמייצרת עוצמה לצד תחושת עליונות, מייצרת רצינות לצד טרחנות".
באותה נשימה הוא מזכיר את השכונה שבה גדל, את בית הכנסת, את המקום שלימד אותו שיש תמיד לחזור אל ההוויה ואל החוויה. "בשהייה במרחב הפילוסופי אין משמעות", הוא כותב, "אלא אם כן אנו חוזרים ממנה אל העולם ואל ההוויה. אם לא, הפילוסופיה יכולה להפוך אותנו לטרחנים במקרה הטוב. ובמקרה הרע, לאכזריים. היא יכולה להשכיח מאיתנו את עובדת היותנו בני אדם, מתוך ניסיון ליצור יצור אחר, מושלם יותר, אך בלתי אפשרי ובסופו של דבר – גם בלתי מוסרי".
אזולאי מעניק לנו ספר שהוא בעיקר אנושי, עשיר ומתובלן היטב בדוגמאות ארציות שמאפשרות לקורא ולקוראת למצוא את עצמו ואת עצמה ואף להזדהות ולא אחת להתפעל. יחד עם זאת הוא אינו מבקש להיות פופולרי או פופוליסטי. בקצה של כל פרק יש קושי הגורם לקורא/ת לעצור ולהתחבט. ניתן לומר בוודאות כי העצירה הזו אינה פשוטה כלל ועיקר והיא מחייבת לחשיבה הטורדת לעתים את המנוחה. ואם זו תוצאתה של הקריאה הרי שזו גם הצלחתה.
הוא איבד את אביו בגיל צעיר ביותר, אוהב את אמו ש"עולמה הערכי משוקע כולו בתוך המרחב היהודי הדתי" ובעצמו אב לילדה ולילד. הספר הזה, לפיכך, מחובר היטב לחיים של אזולאי שכילד אולץ לבלות שעות בבית הכנסת השכונתי בעוד שמרבית חבריו התענגו על החירות והחופש שזימנו להם השבתות והחגים ושם נזרעו הזרעים לשאלות שמעסיקות אותו: תודעה, אפשרות, זמן, מרחב, מקומו של אלוהים והיעדרו ובעיקר הסוגיה שסביבה הוא הולך ובה הוא נוגע, ברגישות רבה יש לומר ובחכמה – המשמעות או בלשונו "מה המשמעות של כל זה?".
מבחינה זו הספר הזה הוא בעיקר על החיים של כל אחד מאיתנו ולכן הוא אקטואלי היום כמו שכנראה היה אקטואלי אם היה נכתב ביום שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אזולאי המחויב לעיסוק הפילוסופי מבקש לעתים לשכוח שהוא פילוסוף אבל בו זמנית קובע כי "הפילוסופיה יכולה לזמן אותנו אליה אבל יש בה עורמה ופיתוי שמבקשים לשכנע אותנו להישאר בפרספקטיבה שלה לאורך זמן. זו הפרספקטיבה שמייצרת עוצמה לצד תחושת עליונות, מייצרת רצינות לצד טרחנות".
באותה נשימה הוא מזכיר את השכונה שבה גדל, את בית הכנסת, את המקום שלימד אותו שיש תמיד לחזור אל ההוויה ואל החוויה. "בשהייה במרחב הפילוסופי אין משמעות", הוא כותב, "אלא אם כן אנו חוזרים ממנה אל העולם ואל ההוויה. אם לא, הפילוסופיה יכולה להפוך אותנו לטרחנים במקרה הטוב. ובמקרה הרע, לאכזריים. היא יכולה להשכיח מאיתנו את עובדת היותנו בני אדם, מתוך ניסיון ליצור יצור אחר, מושלם יותר, אך בלתי אפשרי ובסופו של דבר – גם בלתי מוסרי".
אזולאי מעניק לנו ספר שהוא בעיקר אנושי, עשיר ומתובלן היטב בדוגמאות ארציות שמאפשרות לקורא ולקוראת למצוא את עצמו ואת עצמה ואף להזדהות ולא אחת להתפעל. יחד עם זאת הוא אינו מבקש להיות פופולרי או פופוליסטי. בקצה של כל פרק יש קושי הגורם לקורא/ת לעצור ולהתחבט. ניתן לומר בוודאות כי העצירה הזו אינה פשוטה כלל ועיקר והיא מחייבת לחשיבה הטורדת לעתים את המנוחה. ואם זו תוצאתה של הקריאה הרי שזו גם הצלחתה.
אזולאי
כתב ספר פילוסופיה עכשווי הצולל אל מעמקי החיים, מכיר במוות, מחפש את האושר, מתלבט
בסבל ונע ביניהם בלוליינות פילוסופית ראויה ואף ראויה לכל שבח. כל זאת הוא עושה תוך שהוא
נמנע לחלוטין מציטוטים מעייפים ואסמכתאות אקדמיות נרחבות. לא בגלל שהוא מזלזל בהם/ן
חלילה. להפך. הוא כלל אינו מזלזל בכותבים ובמסורות שאליהן הוא מתחבר, מהן הוא
יונק או להן הוא מתנגד, אלא הוא מבקש לחבר את הקורא (והקוראת), שאינה/ו בקיא/ה בהיסטוריה של
הפילוסופיה, לרעיונות המרכזיים שלה ובעיקר לתהליך הנדרש, המתבקש, הכמעט בלתי נמנע
- החשיבתי. אי לכך הוא נשען על גדולי ההוגים הפילוסופים שבהם הוא עושה שימוש
מושכל, צנוע, במידה ראויה ובמשקל הנכון. אין שם גוזמה כאשר אזולאי עושה
שימוש מאוזן בקאנט, בשופנהאוואר, בלוינס, בהיידגר ובלייבניץ ובין לבין גם באחרים המעניקים
לספר גם עומק וגם מעוררים לאי נחת. מי שאינו פילוסוף יוכל עתה לרוץ ולקרוא את
לייבניץ ולצלול אל גבהי האופטימיות שלו או לחלופין לקרוא את שופנהאוואר ולהבין את
החיים מבעד לתהומות הפסימיות שלו/שלהם.
אזולאי,
יליד 1969, נשוי ואב, כיום תושב נס ציונה, גדל בחדרה בבית דתי. הוא פילוסוף פעיל
בקרב צעירים ובני נוער ואיש חינוך המלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים
וחבר ביחידת הפיתוח והמחקר של מכון ברנקו וייס. במסגרת זו הוא מרצה ומלמד מורים
ברחבי הארץ. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשאלת משמעות החיים והוא נסמך גם עליה כאשר
הוא סוקר בחלק הראשון את ההיסטוריה ומשמעותה, את הולדת הסובייקט ההורג את אלוהיו ואת
תבוסת ערכיו ונע לעבר הדיון במפלצת חוסר המשמעות. את החלק הראשון של הספר הוא סוגר
בשירו של נתן זך "שבעה" שמטלטל בתחושות של כאב, דיכאון, עצבות ומרירות,
דווקא בימים בהם זך התראיין אצל קובי מידן (חוצה ישראל, החינוכית) במה שהוא הגדיר "הראיון האחרון" ובו הוא, זך, מתוודה על חרטותיו והגדולה שבהן אי הבאת ילדים לעולם.
או
אז יוצא אזולאי למסע שהוא בעיני המרכזי בספרו, החלק השני שבו הוא מפרק לפרטי פרטים
את המשמעות לשלושה מרכיבים, לשלוש פרסונות. תוך הישענות על מהות האלוהות הנוצרית
בשילוש הקדוש הוא מפרק את המשמעות לשלושה חלקים: משמעות החיים, חיים משמעותיים
ומשמעות בחיים. חלק זה של הספר שהוא המרתק ביותר משום שהוא מתווה את הדרך להבנתה
המורכבת של המשמעות בעולם שאין בו קדושה ויש הטוענים שאין בו כל יכולת להטעין את
החיים (הקיומיים, הסתמיים) במשמעות.
אזולאי מבקש להציע את הפירוק של המשמעות כניגוד לסתמיות, כניגוד לאגואיזם ובחינה של העצמי אל מול עצמו ואל מול העולם. אין כאן ססמאות ולא מרשמי פלא להבנה אלא דווקא תובענות לפעולה עצמית, מוסרית, מושכלת ובחלקים תובענית בתוך החיים. אזולאי מתעלה בחלקים אלה של הספר לעמדה של תובע המשמעות למשמעות. הוא מחזיר את המשמעות למעמדה המרכזי, הנדרש, החיוני. אל מול הבנאליות של השימוש במושג "משמעותי" (ראו שי פירון ו"למידה משמעותית") הוא טוען את המשמעות בשכבות של עומק והבנה. הקורא המעמיק יצא מפרקים אלה כאשר הוא נע בחוסר נחת ובעיקר שואל את עצמו את השאלה הקשה מכל – האם יש לנו משמעות ומה אני עושה למען אותה משמעות?
אזולאי מבקש להציע את הפירוק של המשמעות כניגוד לסתמיות, כניגוד לאגואיזם ובחינה של העצמי אל מול עצמו ואל מול העולם. אין כאן ססמאות ולא מרשמי פלא להבנה אלא דווקא תובענות לפעולה עצמית, מוסרית, מושכלת ובחלקים תובענית בתוך החיים. אזולאי מתעלה בחלקים אלה של הספר לעמדה של תובע המשמעות למשמעות. הוא מחזיר את המשמעות למעמדה המרכזי, הנדרש, החיוני. אל מול הבנאליות של השימוש במושג "משמעותי" (ראו שי פירון ו"למידה משמעותית") הוא טוען את המשמעות בשכבות של עומק והבנה. הקורא המעמיק יצא מפרקים אלה כאשר הוא נע בחוסר נחת ובעיקר שואל את עצמו את השאלה הקשה מכל – האם יש לנו משמעות ומה אני עושה למען אותה משמעות?
בעולם
ניהיליסטי, פוסטמודרניסטי ומדולדל חמלה וסולידריות מבקש אזולאי לשחרר אותנו
מאשליות המוליכות לאומללות – וגם לפסימיזם שופנהאווארי – ומציע נתיב ייחודי לבנייתם
של חיים בעלי משמעות וערך (ואושר?). בתוך אותם נתיבים נמצא גם האושר שהוא חמקמק
ולדבריו גם מתעתע (ולכך הוא מקדיש לו את החלק האחרון של ספרו שאף בו הוא מבצע
מהלכי ניתוח רציניים וחריפים). אל תצפו להיות מאושרים בסופו של ספר זה. זה לא
יקרה.
אזולאי
סבור כי הוא מציע בספר תפיסה שלמה ומגובשת לשאלת משמעות החיים אשר לדבריו
"תשחרר אותנו מאשליות המוליכות לאומללות ותאפשר נתיב ייחודי לבנייתם של חיים
בעלי משמעות וערך". בין היתר הוא עושה זאת על ידי כך שהוא מחליף את מושג
האושר (שהוא כה נוכח ותקשורתי בחיינו המושרים והמטוגנים לעייפה בתכניות ריאליטי)
במושג המשמעות. הוא יודע כי מושג האושר הוא מסוכן ומוביל את האדם לחיים של תסכול
וחוסר סיפוק כאשר מן הצד האחד מצויה הרדיפה אחר הנהנתנות ומן הצד השני מצויה סכנת
הסתמיות הרובצת לפתחנו ולכן הוא מבקש מאיתנו להכריע: לא אושר, לא כסף, לא מיניות
ולא עוצמה אלא משמעות. "המשמעות קשורה לזיקה בין האדם למעגל הערך והעקבות
שהאדם משאיר במעגל זה. במובן זה אהבה היא מעגל הזיקה הראשוני והבסיסי ביותר",
הוא קובע ויוצא למסע מסעיר בחלקיו לבחון את המתח שבין החירות ובין המשמעות ומדבר על
האהבה שהיא ההכרעה בדבר המשמעות. אותה אהבה שהיא הכרעה של האדם לצמצם את עצמו והיא
מאפשרת את המסע של האדם לצאת מעצמו מבלי יכולת לחזור לעצמו בחזרה. גם כאן המטבע
המרכזי, אליבא דאזולאי, איננו "אושר" אלא משמעות אשר לה שלוש פנים וכל
אחת מהן עומדת בפני עצמה וגם משלימה את האחרת. מודל המשמעות שהוא מציע הוא
רציונלי, דורשני ולעתים אף תובעני אבל דווקא בו מצוי הגילוי של האדם את עצמו, את
החוויה שלו ואת ההשפעה שלו על עצמו וגם על האחרים. זהו מודל דיאלוגי שבו האדם
מתמקד בעשייה ולא בתחושה. לפיכך הוא מהדוחים את המודלים של ניו-אייג' ו"מרגיש
לי" וב"חוויה שלי" המציעים פתרונות קסם חסרי מובן. עם זאת הוא אינו
שולל את העולם הוירטואלי של הרשתות החברתיות המתאפשרות דרך האינטרנט. הוא דווקא
מצביע על כך שהמהפכה הווירטואלית איננה מובילה לאסקפיזם ולאגואיזם אלא לדיאלוג
ולתיקון עולם יחד עם אבדן הפרטיות שהוא בבחינתו אידיאל ישן.
קץ
האושר הוא ספר חובה לכל מי שמבין שהאושר אינו בנמצא ולכן יש לחפשו ביעדים חדשים.
3 תגובות:
שלום אריה,
אני מסכים עם כל מילה שכתבת. נושא המשמעות מעסיק אותי רבות בשנתי השנייה בהוראה. אני סבור שסוגיית המשמעות הינה קריטית במיוחד במקצוע ההוראה, שאינו מספק את אותו "אושר" שרבים מחפשים בימינו. אני חושב שבמסגרת הכשרות המורים אין די עיסוק בה, אם בכלל. לדעתי, יש להפוך את התחום לליבת ההכשרה, שכן ההוראה הינה מקצוע הומאני לחלוטין. אדרבא, חוסר עיסוק בסוגייה הזו הינו מסוכן: ללא היכולת להבין את המשמעות האישית של המורה כאדם, אין אנו יכולים לצפות שהוא יצליח לסייע לתלמידיו לעשות זאת בעצמם.
לדעתי האישית חוסר העיסוק בנושא זה גם ברמת חדר המורים הינו מתכון לאסון. במקום בו לא עוסקים כל יום במשמעות הקיומית של בית הספר, זה הולך ונעשה חסר משמעות.
אריה היקר,
הדיון על משמעות העלה בי את הצורך להשאיר תגובה לא קשורה ספציפית לפוסט הנ"ל אלא כללית יותר, והחלטתי לא להתעלם ממנו כהרגלי:
רציתי להגיד תודה ולחזק את ידיך על השיתופים האלה שאתה מפרסם מפעם לפעם בבלוג הזה. זכוכית המגדלת שאתה מציב על נקודות אור ופניני החוכמה (כמו הספר הזה למשל) בתוך ים הידע והדעות מאפשרות לאנשים כמוני, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם ההגות והחינוך, לנווט ביתר תבונה.
תודה, המשך עבודה נעימה ומלאת משמעות.
עמוס אבישר
אני בוחר לפתוח דלת לפרופסור דניאל כהנמן ולגישתו לאושר - האושר לא חייב להיות משהו גדול ובומבסטי אלא הבזקים קטנים של אושר ,האושר שבפרטים הקטנים - לפתוח בבקר את דלת הכניסה לבית, לצאת החוצה ולהתבונן בנוף יפה, בשמש הזורחת... לשמוח בהישגים קטנים שמרכיבים יחד כפסיפס את האושר הגדול.
הוסף רשומת תגובה