"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

1 ביוני 2011

לפני שיהיה מאוחר... מאת נמרוד אלוני, אסתר יוגב, ניר מיכאלי ואייל נווה


לפני שיהיה מאוחר...
על קידום החינוך הפוליטי לאזרחות דמוקרטית לנוכח ההתגברות של מגמות לאומניות וגזעניות. תקציר נייר עמדה שהוצג בכנס תל אביב לחינוך מתקדם בראשות פרופ' נמרוד אלוני, 22 במאי 2011

 


לנייר עמדה זה שלוש נקודות מוצא: דמוקרטיה בישראל היא מחוז חפץ; הדמוקרטיה הישראלית מצויה בנסיגה ומאוימת על ידי מגמות לאומניות וגזעניות; מערכת החינוך נדרשת להוביל מהלך דחוף ונחרץ לבלימת מגמות אלה ולביסוס תוכנית חינוכית כלל–ישראלית לאזרחות דמוקרטית.

דמוקרטיה היא אידיאל תרבותי ומאפיין זהותי של החברה הישראלית. להיגד זה תקפות במובן הפורמלי, וזאת על פי חקיקת הכנסת וקביעת מערכות המשפט האומרות שישראל היא במהותה ובזהותה מדינה יהודית ודמוקרטית. במובן הערכי–מוסרי, הדמוקרטיה היא סדר חברתי, שיותר מכל אלטרנטיבה קיימת, מקדמת את ערכי היסוד של כבוד האדם ושוויון ערך האדם — נוהגת בכלל האזרחים כבני חורין ושווי זכויות, ומעניקה לכולם את הזכות וההזדמנות לחיים מכובדים של ביטחון אישי, הגשמה עצמית, שוויון בפני החוק, ושותפות אזרחית פעילה בקביעת דמות החברה ונהגיה. במובן התועלתני, דמוקרטיה נחשבת לרצויה משום שהיא קשורה עובדתית למאפיינים המובהקים של המדינות המפותחות: רווחה כלכלית, ציבור משכיל, והקפדה על חירויות הפרט.

על רקע עמדה זו — שרואה בדמוקרטיה מאפיין מהותי וזהותי של מדינת ישראל, והמכירה בה כנכס מוסרי ותועלתני כאחד — יש לראות בדאגה רבה את ההתגברות של מגמות אנטי־דמוקרטיות חמורות בעלות אופי לאומני וגזעני (הממותגות על ידי רבים בשם "כהניזם"). כפי שיוצג בהמשכו של מסמך זה, מגמות שליליות אלה הולכות ומתעצמות בשנים האחרונות, ויש להן ביטוי במגזרים שונים של החברה: ביוזמות חקיקה בכנסת, בהסתה גזענית נגד מיעוטים, בשנאת זרים, בהפגנות למען ערים שתושביהן על טהרת היהודים, בדיבורים ומעשים המתנכרים לזכויות האדם ולשוויון האזרחי, באלימות מילולית ופיזית על רקע לאומני וגזעני, בכרסום בנורמות הפלורליזם והסובלנות בשיח הציבורי, ובעמדות בני הנוער הנוטות לוותר על מאפייני יסוד של הדמוקרטיה לטובת משטר בעל אופי סמכותני ונוקשה.

אם כי לתופעות הלאומניות והגזעניות בישראל ישנם מספר מקורות והגיונות, דומה שבכולן ניכרת מן הצד האחד, האדרת גדולתה ותפארתה של האומה היהודית, ומן הצד האחר, התנשאות על אומות אחרות, התנכרות לנורמות יסוד דמוקרטיות, והשתקה כוחנית של עמדות ביקורתיות וקולות מתנגדים. תוצאותיהן של מגמות אלה של לאומנות וגזענות עלולות להיות הרות אסון: בתוך הבית פנימה - רמיסת זכויות האדם, דיכוי המיעוטים ואף מלחמת אזרחים; במישור הכלל-יהודי - קרע עם יהדות התפוצות; ובמישור הבין-לאומי - הדרדרות ממעגל המדינות המפותחות לקבוצת מדינות העולם השלישי.

בהתמודדות עם מגמות מסוכנות אלו, עלינו לדעת שמאפייני האזרחות הטובה הדמוקרטית אינם מולדים. הם נרכשים בעבודה קשה ונחשבים להישג תרבותי מן המעלה הראשונה. לכן יש לצפות ממערכת החינוך הישראלית שלנוכח המגמות הלאומניות והגזעניות המאיימות על הדמוקרטיה הישראלית, היא תוביל מהלך דחוף וכלל–ישראלי לחינוך לאזרחות דמוקרטית. כמובן שמערכת החינוך אינה שחקן יחיד בזירה החשובה של הגנה על הדמוקרטיה הישראלית, ויש לדרוש מרשויות החקיקה, המשפט והממשל שיתגייסו גם הם להבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. יחד עם זאת, כאשר מגזרים גדולים במערכת החינוך כלל לא נחשפים לחינוך לדמוקרטיה ובמגזרים אחרים לימודי הדמוקרטיה מתאפיינים בעיקר במטלות של בקיאות בחומרי הלימוד ומעט מאוד בעמדות, רגישויות והתנהגויות דמוקרטיות — במציאות שכזו יש לדרוש שינוי תפיסתי כולל והיערכות פדגוגית לעצירת תופעות הגזענות והלאומנות ולביסוס תרבות דמוקרטית ואחריות חברתית.

כאנשי חינוך ואקדמיה אשר רואים בדאגה רבה את הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית ומבקשים להגן עליה באמצעות ביסוס חינוך כלל–ישראלי לאזרחות דמוקרטית, אנו מביאים בזאת בפניכם את המסמך הנוכחי על שלושת חלקיו: (א) התגברות המגמות האנטי–דמוקרטיות בחברה הישראלית; (ב) המציאות העגומה בבתי הספר והתנערות מערכת החינוך מקידום משמעותי וכלל–ישראלי של חינוך פוליטי לאזרחות דמוקרטית; (ג) הצבעה על היסודות הנדרשים לטיפוח חינוכי של תודעה פוליטית דמוקרטית ובלימת המגמות הלאומניות והגזעניות.

החברה הישראלית עוברת תהליך מדאיג של התרחקות מבסיסיה הדמוקרטיים. אם בעבר קולות אנטי–דמוקרטיים נתפשו כניצבים בשולי החברה, אזי כיום הם נשמעים ברמה וחודרים לזירות מרכזיות — ביניהן גם זירות ציבוריות וממסדיות. מספר אירועים שהתרחשו לאחרונה מדגימים מגמה זו, ושלל מחקרים שהתחקו אחר עמדותיו של הציבור בסוגיות דמוקרטיות וחברתיות אף מדגישים את עוצמתה והיקפה. בפרק זה נסקור שורה של אירועים, מגמות, התבטאויות ונתונים המתלכדים לכדי תמונה מדאיגה, לפיה החברה הישראלית נעה בעקביות ובמהירות לעבר קוטב אנטי-דמוקרטי שנגוע במגמות לאומניות וגזעניות.

מאז ראשית שנת 2010 התרבו האירועים המבטאים מגמות אלה של לאומנות וגזענות. דוגמאות מובהקות לאפליה על רקע עדתי, גזעני ומגדרי, בקרב הציבור היהודי, ראינו לאחרונה בהדרת תלמידים יוצאי אתיופיה ממספר בתי ספר דתיים בפתח תקווה, בהפרדת תלמידות מעדות המזרח מן התלמידות מעדות אשכנז בבית ספר חרדי בעמנואל, מסלקציה מגמתית בכניסה למועדונים, ומיוזמות של הציבור החרדי לדחוק נשים אל מחוץ לאזורים מסוימים באוטובוסים ובמרחבים ציבוריים.

גילויים קיצוניים ובוטים של שנאה, לאומנות וגזענות אנו מוצאים בעיקר ביחס של יהודים כלפי בני המיעוט הערבי ואוכלוסיית העובדים זרים.

ביטויי הגזענות אינם מופנים רק כלפי האוכלוסייה הערבית. גם היחס למהגרי עבודה ולפליטים מתאפיין בדפוסים גזעניים. במחצית הראשונה של שנת 2010 מונתה על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועדה בין־משרדית לבחינת מעמד ילדי העובדים הזרים. הוועדה שסיימה את עבודתה במחצית 2010 קבעה מספר קריטריונים להשארתם של מהגרי עבודה בישראל, שמשמעותם: גירוש של כ-400 ילדים שלא עומדים בקריטריונים, לארצות המוצא של משפחותיהם, או של האם במקרה של זוגות שאינם בעלי אותה אזרחות. בקיץ 2010 חל שינוי דרמטי במדיניות האכיפה של משטרת ההגירה. פקחי יחידת "עוז" הודיעו על מעבר ממדיניות פאסיבית לאקטיבית, שפירושה גירוש של כל עובד זר לא חוקי שיימצא ברחוב. שר הפנים, אלי ישי, שמוביל את מדיניות האכיפה והגירוש, התבטא בחריפות נגד מהגרי העבודה. כך למשל בראיון טלוויזיוני אמר: "יבואו מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים".

הלאומנות הבוטה, העמדות הגזעניות וההתנכרות לנורמות יסוד דמוקרטיות דרות לא רק ברחוב אלא גם בבית המחוקקים. בשנה האחרונה היינו עדים לרצף של יוזמות חקיקה שמכפישות את ארגוני זכויות האדם ומבקרי המשטר מן השמאל כבוגדים וסייעני טרור — ומכאן דרשו להצר את צעדיהם. יוזמות שדורשות "הצהרת נאמנות" לאידיאולוגיה הציונית, שאוסרות על התייחסות ל"נכבה" הפלסטינית, שמאיימות במאסר על המסייעים למבקשי מקלט ומהגרי עבודה, שמאפשרות "ועדות קבלה" יישוביות להבטחת אחדות במרקם האידיאולוגי (ולמעשה שוללות מן האזרחים הערבים ליהנות מיוזמות התיישבותיות), שמבקשות להעניק חסינות לרבנים בעניינים של הלכות ופסיקות דתיות שמתנגשות עם חוקי המדינה, וכן יוזמות חקיקה שמעניקות לוועדות הכנסת זכות "מקארתיסטית" לבחון את טוהר מקורות המימון של ארגוני השמאל וזכויות האדם. טוב עשו יו"ר הכנסת, שרים אחדים ובסופו של דבר גם ראש הממשלה נתניהו ש"ירדו" ממהלך זה. יוזמות אלה זכו למשנה–כוח מקמפיין ציבורי של תנועת "אם תרצו", אשר בשם "הציונות האמיתית" יצאה במסע הכפשה והפחדה נגד מוסדות אקדמיים וארגוני המגזר השלישי — וזאת כהרתעה נגד המגמות הלכאורה פוסט-ציוניות ואנטי–פטריוטיות שמייצגים גופים אלה.

קריסתה של מדינת הרווחה, התגברות מגמות ההפרטה והעברת נכסי המדינה לקבוצה קטנה של משפחות טייקונים כלכליים — מהוות נדבך נוסף המאיים על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. בימי כתיבת נייר עמדה זה מתנהלים במקביל מספר מאבקים ציבוריים: בתחום הבריאות אנו עדים (בשנת 2011) למאבק של רופאים לשיפור תנאי העסקתם באופן שיתמרץ רופאים לפעול בשירות הציבורי ולא לנדוד לפרקטיקות פרטיות; אחיות בתי החולים מובילות מאבק למען הוספת תקני אחיות ורופאים והוספת מיטות אשפוז; בתחום הרווחה התקיימה בחודש מארס שביתה ארוכה של העובדים הסוציאליים הנאבקים לשיפור שכרם ולהשוואת תנאיהם של עובדי העמותות המעניקות שירותים שהופרטו על ידי המדינה; בתחום המשפט זיעזעה את החברה התאבדותו של השופט מוריס בן עטר בפברואר 2011, שהעלתה לסדר היום את העומס האדיר המוטל על המערכת המשפטית. בתחומים אלה ובתחומים חברתיים נוספים, כאשר אנו משווים את מצבה של ישראל ביחס למדינות העמיתות בחבורת המדינות המפותחות של ה־OECD, אנו למדים שישראל ממוצבת במיקומים בלתי מחמיאים בעליל.

מציאות זו איננה מפתיעה ומהווה ביטוי למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית עקבית שננקטה על ידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים ושבמרכזה פרקטיקה של הפרטה. משטר ההפרטה משפיע על מגוון גדל והולך של שירותים ציבוריים שמועברים בהתמדה למגזר הפרטי.

מדיניות זו הפכה את ישראל למדינה המובילה (בין המדינות המפותחות) בפערים בין עשירים לעניים, תרמה לריכוז הון בידי כמה משפחות, להרחבה של האוכלוסייה הנמצאת מתחת לקו העוני, ועוד. כמובן שככל שהמדינה מתקשה יותר לספק שירותים חברתיים נאותים, כך גדלים הפערים בין השכבות החזקות לחלשות, כאשר הראשונות מממנות באופן פרטי את אספקתם של שירותים אלה - שירותי בריאות, חינוך, ביטחון פרטיים, שהולכים ומתרחבים. לצד הרחבת הפערים, ניכרת מגמה מדאיגה נוספת, והיא שחיקה מתמדת של מעמד הביניים. בהקשר של דיוננו כאן, למגמה זו השלכות קרדינאליות על יציבותה של הדמוקרטיה, משום שמעמד בינוני חזק ורחב הוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה יציבה.

עד כה ציינו תהליכים ואירועים הנוגעים לחברה הישראלית פנימה, אך ביטויים אנטי־דמוקרטיים קיצוניים הרבה יותר מתרחשים בשטחים שמעבר לקו הירוק. בין אם מכנים שטחים אלה כבושים, מוחזקים או משוחררים (בהתאם להשקפת העולם), שטחים אלה לא סופחו למדינת ישראל, ומתקיימת בהם מציאות פסולה על פי כל מדד מוסרי ודמוקרטי: מציאות של הפרדה אתנית שבמסגרתה יהודים נהנים ממשטר אזרחי וריבוני, המקנה להם זכויות אדם ואזרח מלאות, ופלסטינים שחיים תחת שלטון צבאי של כוח זר וללא זכויות אדם ואזרח. מעצרים ללא משפט והגבלות התנועה הן הביטוי המתון לשיגרת האפליה כלפי הפלסטינים; מדיניות "תג המחיר" מצד "נערי הגבעות" ואי־מיצוי הדין עם הפורעים, הם הביטוי הקשה והקיצוני לכך.

למעלה מ–40 שנות מציאות פוליטית זו — שבגינה נוטים מבקרים רבים בעולם להשוות את ישראל לדרום אפריקה בימי האפרטהייד — הרגילה את הציבור הישראלי לראות בפלסטינים ציבור של נתינים הנדרשים לכניעות וצייתנות; כ"אוכלוסיה פגומה ונחותה" וכאנשים שאינם בני אדם במובן המלא והשלם - ומכאן שאינם זכאים ליחס הוגן ומכבד כמקובל וכנדרש בקרב הציבור היהודי בישראל. עמדות אלה מחלחלות כמובן גם אל תוככי הקו הירוק והן ניכרות בעמדות הגזעניות ובהתנהגויות המשפילות גם כלפי ערביי ישראל.

התנערות מערכת החינוך מהתמודדות חינוכית משמעותית עם סוגיות פוליטיות

סביר היה לצפות שהמציאות המדאיגה ששורטטה לעיל, תוביל את מערכת החינוך לעיסוק אינטנסיבי בחינוך לאזרחות דמוקרטית ובטיפוח תודעה פוליטית. בהמלצות דו"ח ועדת קרמניצר אשר התמנתה על ידי שר החינוך, התרבות והספורט אמנון רובינשטיין, כדי לפתח תוכנית "להנחלת האזרחות לתלמידים כיסוד ערכי והתנהגותי משותף לכל אזרחי המדינה", הוגדרו מטרות החינוך האזרחי כרב-תכליתיות: "הקניית ידע, הבנה ויכולת ניתוח, שיפוט והכרעה בשאלות חברתיות ופוליטיות, הפנמה של ערכי המדינה, יצירת מחויבות למשטר דמוקרטי ונכונות להגן עליו, מסוגלות ורצון להיות אזרח פעיל, מעורב ואחראי" (דו"ח ועדת קרמניצר, סעיף 4, עמ' 10).

מול ציפייה זו והמלצות הדו"ח, המציאות השוררת כיום בבתי הספר ובמערכת החינוך מנוגדת לחלוטין. מערכת החינוך הישראלית שמה דגש גדול על העלאת ההישגים במבחני המיצ"ב, בבחינות הבגרות ובמבחנים הבין-לאומיים, וההערכה והמדידה של הישגים אלה קיבלו מעמד פולחני. מערכת החינוך נמנעת בדרך כלל מלגעת בסוגיות חברתיות ופוליטיות ונוהגת לעטות על עצמה כסות של נייטראליות מדומה, הנקנית במחיר הפרדה בין הביקורת החברתית למעשה החינוכי. לצד הרצון להעלות מהר את הישגיה של ישראל במדדי המיצ"ב ובמבחני פיזה הבינלאומיים, מסתמן במערכות החינוך דלדול ניכר בחינוך לערכים הומניסטיים ולאזרחות דמוקרטית. זאת ועוד, מבט מהיר על הנעשה במערכת החינוך מגלה תופעה מדאיגה של הימנעות, ואף של התנגדות ממש לעצם השמעתו של קול פדגוגי מצד מחנכים ומנהלי בתי ספר, ביחס לסוגיות חברתיות ופוליטיות בעייתיות העומדות על סדר היום הציבורי בישראל. היעדר לגיטימציה ציבורית לקיים במסגרות החינוך שיח רציני ומעמיק בנושאים אלה עלול להעצים בקרב הנוער גילויים של חשיבה סטריאוטיפית ודעות קדומות, סלידה מהאחר באשר הוא "אחר", גזענות, רדידות ערכית ומוסרית ואף בורות לשמה.

היסודות הנדרשים לטיפוח תודעה פוליטית, אזרחות דמוקרטית ואחריות חברתית

התופעות המסוכנות שתוארו עד כאן אינן גזירת גורל. הן תוצאה של החלטות אנושיות מודעות ובלתי מודעות ותוצאה של סדרי עדיפויות שהחברה הציבה לעצמה באמצעות קובעי המדיניות. מיד עם הקמת המדינה הוחלט על הדה–פוליטיזציה של החינוך והעדפת ה"ממלכתיות", שמהותית רוקנה את מערכת החינוך הפורמאלית מכל תוכן פוליטי אידיאולוגי, והשאירה את הזירה הזאת לתנועות הנוער ולחינוך הבלתי פורמאלי. אלא שעם שוך העידן האידיאולוגי התברר שהוצאת הפוליטיקה מבתי הספר חותרת תחת הכוונות הטובות של יוזמי הרעיון: הולך וצומח דור צעיר חף מכל אידיאולוגיה (מודעת, משמעותית וסדורה), וכתוצאה מכך הוא גם חף מכל אוריינטציה פוליטית ויכולת לביקורתיות. הוא נחשף באופן רדוד לצדדים השליליים של התרבות הפוליטית, ולכן מתעב פוליטיקה ורואה בה תחום בזוי. דור זה מפתח תגובות עוינות לעיסוק הפוליטי ונמנע מכניסה לתחום הציבורי, לא מממש את זכותו הדמוקרטית לבחור, ומכאן לשלוט על עתידו, ואם הוא עושה זאת הרי שהוא פועל מתוך ניכור והעדפת הרע במיעוטו.

יתרה מזאת, בקרב חלקים נרחבים מהדור הצעיר הסלידה מהפוליטיקה מפתחת אצלו נטייה לאימוץ ניהיליזם קיצוני או כמיהה לחלופה סמכותית טוטליטארית. הניהיליזם הקיצוני מתבטא בבוז כלפי הספרה הפוליטית, בבריחה מהתחום הציבורי, בבורות כלפי מנגנוני הפעלת הכוח, ובאדישות למתרחש מעבר לדלת אמותיהם. הכמיהה לטוטליטאריות מתבטאת יותר מכל בציפייה ל"איש חזק שיעשה פה סדר" יחד עם התלהבות מגזענות ולאומנות קיצונית.

הריחוק שנוצר בין מרבית הציבור לבין הפוליטיקה, משאיר את התחום לשליטה ולתמרון של קבוצות מיעוט רבות עוצמה ומעצים את יכולת המחטף של אותם מעטים העוסקים בפוליטיקה. כך הולך וגדל הניכור בין הפוליטיקאים וקבוצות אינטרסים חזקות, לבין כלל החברה ובעיקר הצעירים שבה. רבים מהעוסקים בתחומי התיאוריה והמעשה החינוכיים, מרגישים צורך אמיתי לבצע שינוי במגמה ולהחזיר את החינוך הפוליטי–אזרחי לכותלי בית הספר. הם בודקים דרכים לשיקום החינוך לתודעה פוליטית ולאחריות אזרחית דמוקרטית במטרה לטפח אוריינות פוליטית בדור הצעיר, לחזק את תחושת האזרחות שלו, ולבצע רהביליטציה ל"פוליטי" מול פיחות הערך שנעשה לו על ידי הפוליטיקאים עצמם, קבוצות האינטרסים שמשפיעות עליהם, וסביבת עבודתם התקשורתית.

השאלה היא כמובן, כיצד אפשר לעשות זאת במציאות שכבר רוקנה את החינוך הממלכתי מכל תוכן פוליטי, אזרחי דמוקרטי. ריקון כזה פותח את הדלת לתופעות הגזעניות והאנטי–דמוקרטיות שמתגלות בהתנהגותם של צעירים רבים, מבלי שהם מודעים לצד המסוכן שבהתנהגות זו.

התשובות הן כלליות ומסתפקות בשלב זה ברמת ההצהרות והחזון: רבים במערכת החינוך טוענים כי יש לעודד דיאלוג, חשיבה ביקורתית והתנהגות מעורבת בקרב הצעירים כתנאי להכשרתם להיות אזרחים אחראים בחברה דמוקרטית, דינאמית ומאתגרת, העוברת שינויים מפליגים. רבים מניחים שניהיליזם "זרוק" מחד וכמיהה לסמכות טוטליטארית מאידך, הנראים כשתי אופציות מנוגדות זו לזו באופן חריף, אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע מסוכנת הנובעת מרגשות תסכול, זעם, וחוסר אונים של דור צעיר הסולד מהפוליטיקה ומביטוייה, אך אין לו כלים לשנותה. מומחי חינוך בתוך המערכת ומחוצה לה מבקרים את מהלך הנטישה של האחראים על תוכני הלימוד: נטישה המעדיפה לימוד מקצועי, טכני, פונקציונאלי ומדיד, על פני חינוך ערכי מאתגר ומשמעותי. יש אף כאלה הטוענים כי מהלך נטישה זה משולב היטב באינטרס הממסדי הניאו–ליברלי המעדיף בוגרי מערכת המשתלבים היטב בשיטה הקיימת במקום צעירים אחראים וביקורתיים. לכן מערכת החינוך מקבלת למעשה ואף מעודדת במפגיע בורות כלפי התחום הפוליטי, לא מתמודדת עם האדישות ציבורית, הפאסיביות והציניות בקרב הצעירים, ונמנעת ככל האפשר מטיפוח חשיבה ביקורתית.

החברה האזרחית חייבת להתמודד עם מגמה זו, לחשוף את הבעיות אבל גם להציע מתווה של פתרונות. הפתרון נגזר מתוך אי-נחת מהמצב ומתוך חיפוש דרכים לתיקון ושיקום על ידי החזרת הפוליטיקה כביטוי של אחריות, שליטה, עמדה ערכית ומעורבות וביקורתיות, אל בית הספר, אל מוסדות החינוך ואל המרחב בו מתחנכים צעירים. יש הקוראים לכך חינוך לאזרחות, אחרים מכנים זאת חינוך דמוקרטי, יש המדגישים את החינוך הערכי, ואחרים עוסקים בטיפוח חינוך חברתי. כל אחד מתחומים אלה שייך לשדה החינוך לתודעה פוליטית, הכולל בתוכו תוכני ידע (לימודי אזרחות או לימודי מדעי המדינה), מימד של זהות (השתייכות הפרטים לקבוצות וקהילות), אוריינטציה מוסרית (דיון בערכים ושיפוט ערכי), והתנהגות ציבורית (התנסות בקבלת החלטות דמוקרטיות בבית הספר או בחברת תלמידים).

מטרתנו במסמך זה היא להציע מודל שיאפשר את טיפוח התודעה הפוליטית והאוריינטציה האזרחית-דמוקרטית בתוך בית הספר והכיתה. מודל זה מורכב מארבעה יסודות: ידע, זהות, מוסר, התנהגות (בראשי תיבות: יֹזמ"ה). כל אחד מיסודות אלה הוא נדבך חשוב בתהליך טיפוח התודעה הפוליטית והחינוך לאזרחות דמוקרטית, והשדה כולו אמור להכיל את ארבעת היסודות. אנו מודעים לכך שבתהליך יישום המודל, עבודה על אחד התחומים יכולה להוות תחילת הדרך.

ברצוננו להבהיר כל תחום, קודם כל על דרך השלילה ובעקבות זאת על ידי ניסוח האופק הרצוי:

ידע

מבחינת הידע, קיימת בורות מדאיגה בכל הנוגע לפוליטיקה. תלמידים וצעירים אינם יודעים הרבה על צורות משטר בהיסטוריה, על הפוליס כארגון פוליטי קדום, על פוליטיקה שבטית מסורתית מול פוליטיקה ביורוקרטית, על צמיחת הדמוקרטיות והתמודדות המשטרים הדמוקרטים-ליברלים הן כנגד משטרים ישנים סמכותיים והן כנגד משטרי המון טוטליטאריים. רוב התלמידים לא מבחינים בין דמוקרטיות ישירות לעקיפות, מהותיות לפורמאליות, פרלמנטריות לנשיאותיות, אינם יודעים מהי רפובליקה ולא לומדים על השימוש הפוליטי שנעשה במהלך ההיסטוריה בדת, באמנות, במדע, בטכנולוגיה, באידיאולוגיה, ובפילוסופיה. קיימת בורות ואדישות לגבי מבנה הפוליטיקה במדינה בה הם חיים וצורת הפעלת השלטון על רשויותיו השונות.

חזון החינוך לתודעה פוליטית מן הבחינה האפיסטמולוגית (תיאוריה של ידע) הוא קודם כל שיפור הידע הפוליטי של הצעירים ומכאן שכלול היכולת הביקורתית שלהם כלפי הפוליטיקה שמסביבם. זה יכול להתבצע על ידי הרחבת נקודות במקצוע האזרחות, הוספת שעות לימוד במקצועות כמו היסטוריה, סוציולוגיה, מדעי המדינה או פילוסופיה פוליטית, הכשרת מורים מקצועית יותר בתחומים אלה, תוכניות העשרה, סיורים למוסדות השלטון, שיחות עם פוליטיקאים, פגישות עם כתבים פוליטיים ואנשי תקשורת. דרך דיסציפלינות לימודיות וגם על ידי התערבות חוץ–קוריקולאריות בתוכניות העשרה שונות, אפשר להרחיב את אוריינות הלומדים ולצמצם את הבורות. אולם כל אלו הם בבחינת כלים בלבד להשגת היעד המרכזי: חינוך לתודעה פוליטית מבחינת הרחבת הידע, הוא גם הרחבת היכולת הביקורתית של הלומדים. הדיון הביקורתי בגוף הידע, ולא עצם ההתוודעות לגוף הידע — זהו הצעד המשמעותי שנועד להחליף בורות שמצמיחה אפטיות, צייתנות וקבלת הקיים, באוריינות שאמורה לטפח ביקורתיות כלפי הקיים וכלים בוני אחריותיות לשינוי ושיפור.

זהות

מבחינה זהותית, רבים מהצעירים מסרבים לזהות עצמם כמי ששייכים למסגרת פוליטית. הם מתכוונים לכך שאין להם כל זהות מפלגתית ובהיעדר זהות שכזאת הם חסרי זהות פוליטית. היעדר זהות מפלגתית מוביל לריק בתודעה הפוליטית ומן הסתם מעקר את היכולת להביע ביקורת בונה מול ההתנהלות הנלוזה של מנהיגים ומוסדות פוליטיים. התחום הפוליטי הופך לזירת התגוששות הנשלטת על ידי קבוצות אינטרסים, וחסרה כל מימד מעצב של זהות אזרחית. זוהי מסגרת תפקודית פורמאלית בלבד שאינה מכילה כל מהויות מצד המשתתפים בה. זאת ועוד, כמסגרת פורמאלית הפוליטיקה אינה תובעת דבר מרוב הפרטים בחברה, הם צופים בה בפאסיביות ובאדישות, וכתוצאה מכך הם אינם מתייחסים אליה כאל מסגרת בעלת משמעות זהותית לגביהם. היעדר זהות פוליטית מניע תהליכים מסוכנים של אפטיה, בריחה וניהיליזם מחד, וזעם עצור מאידך, המלווה בכמיהה לאיש חזק שיבטל את הפוליטיקה הדמוקרטית ויחליפה בארגון כוח טוטליטארי אלים, פוגעני ותוקפני.

החינוך לתודעה פוליטית מניח שמערכת החינוך חייבת לטפח מחדש את הזהות הפוליטית של הצעירים, תוך מודעות לכך שאין לזַהוֹת בין זהוּת פוליטית לבין זהוּת מפלגתית, תנועתית, או אידיאולוגית. זהות פוליטית היא תנאי ראשוני לקראת טיפוח אזרחות דמוקרטית פעילה שאינה בהכרח מפלגתית. פוליטיקה היא תחום ציבורי והיא נחוצה לאינטרקציה משמעותית בין אנשים. הזהות הפוליטית היא הרפובליקניזם האזרחי, והתביעה היא לראות בפרט חלק מקולקטיב ולא רק יחיד חסר כל מהות בבחינת "אני ואפסי" ותו לא. תביעה כזו מחייבת עבודת התערבות בבית הספר בנושא זהות קבוצתית. מתוך הנחה שהתלמיד, כמו גם המבוגר, פועל בתוך ציבור, יש לחשוף את הפעילות החינוכית למרחב הציבורי - מקומי, קהילתי, אזרחי - ולטפח טכניקות של ניהול דיונים, הקשבה, ניהול קונפליקטים לא אלימים, והתוודעות לוויכוחים ציבוריים. זאת משום שהזהות הציבורית היא חלק בלתי נפרד מזהותו של הפרט. כיתת לומדים או תלמידי בית ספר הם יותר מאוסף של יחידים בעלי מאפיינים שונים, ולכן יש להם אחריות על המרחב הציבורי בו הם פועלים. אחריות זו מחייבת טיפוח זהות קבוצתית וסולידריות בין הפרטים השונים.

מוסר

מן ההיבט המוסרי עלינו להתמודד עם הטענה השגורה המתייחסת אל הפוליטיקה כניגוד המוחלט של האתיקה. דעה זו רואה את הפוליטיקה כעוסקת בהפעלת כוח ומימוש אינטרסים בצורה מקיאווליסטית על ידי שבירת כל נורמה מוסרית ופגיעה בכל תפישת טוב כלשהי. מכאן קצרה הדרך להתייחסות לפוליטיקה כאל תחום מושחת מניה וביה, שיש לפתח כלפיו ציניות, להתרחק מפניו כמו מאש על מנת לשמר חוט שדרה מוסרי, או לחילופין, לוותר לחלוטין על אוריינטציה אתית אם רוצים להיכנס אליו. זוהי לדעתנו עמדה מסוכנת הנובעת מראייה דיכוטומית התופשת את המוסר והפוליטיקה כשני תחומים מנוגדים ומנותקים.

אנו טוענים שהתחום האתי והמוסרי מקרין על התחום הפוליטי. נכון הוא שהפוליטיקה איננה התגלמות המוסר המוחלט, אבל היא נמדדת בין היתר בקריטריונים מוסריים המהווים, לצד קריטריונים פרגמאטיים, אמות מידה להערכה ובחינה של כל פעולה פוליטית. גם במערכות פוליטיות לא דמוקרטיות אנו נוטים להעריך מנהיגים שהפעילו כוח לפי מדדים מוסריים. דוד המלך היה רחוק משלמות מוסרית אך התנ"ך מעניק לו מעמד מוסרי גבוה יותר משל המלך אחאב ומוכיח זאת מההיבט המוסרי. מנהיגים דמוקרטיים נתפשים כפועלים במסגרת מוסרית גבוהה יותר מאשר מנהיגים טוטליטאריים ודיקטטוריים, ולכן יש לשיטה הדמוקרטית תביעה מוסרית כלפי הפוליטיקאים והמנהיגים הפועלים במסגרתה. חינוך לתודעה פוליטית אמור להתמודד עם המימד המוסרי של הפוליטיקה הדמוקרטית תוך הכרה בכך שהדמוקרטיה אפשרית מתוקף תפישת הצדק של האדם, אך היא גם הכרחית כבלם נגד נטייתו לאי-צדק.

חינוך לתודעה פוליטית חותר לראיית הפוליטיקה כתחום שאיננו יכול להיות מנותק מהתחום המוחלט של מוסר וצדק. מודעות ליחסי הגומלין בין פוליטיקה למוסר מאפשרת לבקר את סטייתה ממנו, להציע פתרונות לתיקון או לפחות למיתון הסטייה, ולהכיר בכך שלעולם הפוליטיקה לא תחפוף באופן מוחלט למוסר, וגם את זה צריך לקבל. חינוך אשר יפנים תובנה כזו באמצעות טיפוח חשיבה ביקורתית בתחומי הפילוסופיה וההיסטוריה, תנ"ך וספרות, יוכל לחשוף את התלמיד למימד האתי של הפוליטיקה, שאף כי לעולם לא יוגשם במלואו, לעולם יישאר קריטריון מדידה והערכה, ביקורת והצדקה, של הפוליטיקה הדמוקרטית.

התנהגות

מבחינה התנהגותית לרוב הצעירים במערכת החינוך אין למעשה אפשרות לחוות התנסות ציבורית. למעט פעילים בוועדי כיתות ומועצות תלמידים בית ספריות, רוב הלומדים הולכים לבית הספר כדי ללמוד מתוך אוריינטציה פאסיבית של קבלת ידע. הם אינם מתייחסים לחברת הלומדים כאל זירה ציבורית המאפשרת להם לפעול תוך אחריות ומתן דין וחשבון לחבריהם, או תוך התמודדות עם קונפליקטים בדרך לא אלימה וקבלת הכרעות דמוקרטיות רוויות פשרות ותסכולים. הזירה הבית–ספרית מעוצבת ברוב המקרים על ידי המבוגרים, שקובעים מה יהיו תוכני הלימוד, מתי הם יועברו ובאיזו דרך, כיצד יוערכו הישגי הלומדים, ומהן מטרות בית הספר. בעבר היוו תנועות הנוער פתח לפעילות ציבורית לחניכים אך אלה הפכו להיות שוליות עבור חלק ניכר מבני הנוער, הן מכוונות בעיקר לקבוצות וולונטריות מסוימות באוכלוסיה ועיקר חשיבותן כמקום של חינוך בלתי פורמאלי. לרוב בתי הספר יש הצהרות המכוונות לטיפוח הפעילות החברתית של הלומדים, אך הדומיננטיות של הגישה הדיסציפלינארית, האופק ההישגי, והדרישה להערכה מתמדת, פוגעים במימוש כוונות אלה. כך שההתנהגות הציבורית של הלומדים מצטמצמת לדיונים על מסיבות וטיולים ולא להכרעות שישפיעו על אופי המוסד בו הם מבלים את רוב שעות היום. לכן לא נוצרת חברת תלמידים שהיא התנאי לפעילות פוליטית ברמת ההתנהגות הציבורית. בית הספר הוא מקום שמוסר ידע ובוחן את היחיד ולא זירה ציבורית דינאמית המעודדת את הלומדים לקחת חלק פעיל בארגון הזירה על ידי יוזמות, דיונים, הצבעות, קבלת החלטות ובחינתן לאור התוצאות.

חזון החינוך לתודעה פוליטית מבחינה התנהגותית שואף להפוך את בית הספר לקהילת צעירים דינאמית על ידי עידוד דמוקרטיה ישירה והשתתפותית של מרבית הלומדים, שעל ידי כך מתנסים בהפעלת כוח לגיטימי שניתן להם מתוקף תפקידם ומתוך אחריות לתוצאות. חזון כזה נתפש כמענה למצב של פאסיביות ציבורית ואלימות מילולית ואף פיזית כלפי בעלי הכוח (מורים, מנהלים, הורים). חלק מבתי הספר הדמוקרטים שואפים לטפח חזון כזה, ומבנים מוסדות בית ספריים שמעודדים התנסות ציבורית אקטיבית של הצעירים. כמו כן, ניתן לשאוב מהם השראה בכל מה שקשור למעורבות הפעילה והסדירה של התלמידים בחיי בית ספרם.

ידע, זהות, מוסר והתנהגות מהווים אם כך מודל כולל שאנו מכנים בשם מודל יזמ"ה (ראשי התיבות: ידע, זהות, מוסר, התנהגות). כל אחד מארבעת המימדים האלה מהווה נדבך אחד במושג החינוך לתודעה פוליטית, והאופק הרצוי מבחינתנו היא השאיפה לשילוב של כולם בתהליך החינוכי. כמובן, לא תמיד יש צורך ולא תמיד קיימת אפשרות להתמודד עם כולם, אולם לדעתנו, יש צורך להכיר ולהבין את ארבעתם כחלק משלם.

חמישה אתגרים פדגוגיים בתהליך הטיפוח וההעצמה של התלמידים לקראת אזרחות טובה דמוקרטית

על רקע ההחמרה במגמות האנטי-דמוקרטיות של לאומנות וגזענות, ועל יסודות מודל יזמ"ה שהוצג לעיל כדרך לקידום חינוך פוליטי לאזרחות דמוקרטית, מוצגים להלן חמישה אתגרים פדגוגיים קונקרטיים אשר מוחזקים בעינינו כרבי-ערך לטיפוח ולהעצמה של כישורי האזרחות הדמוקרטית בישראל:

1. משלטון הרוב וההמון לשלטון ההיגיון וההגינות: כבר בימי הדמוקרטיה הראשונה, באתונה של המאה החמישית לפנה"ס, היו ההוגים והמחנכים ערים לסכנה הגדולה של שלטון פופוליסטי וגישה דמגוגית שבכוחם להנהיג את הציבור כהמון נבער אל התנהגויות חסרות היגיון ובלתי–מוסריות. לפיכך, כדי להימנע מ"מצעדי איוולת" ומעריצות הרוב, וכדי שהדמוקרטיה תפעל כשותפות של אזרחים המשתפים פעולה למען קידום המדינה בגישה הגיונית והוגנת, חובה לטפח בקרב הצעירים את הבשלות הנדרשת לאזרחות דמוקרטית. דהיינו, שבמקביל לטיפוח שוויון ערך האדם וזכויות הפרט, יש לטפח בקרב הצעירים השכלה רחבה, גישה פילוסופית וביקורתית, מיומנויות חשיבה ורגישות חברתית, חוש צדק, ידע מוסרי ואוריינות אזרחית ותקשורתית - וזאת כדי שיוכלו לבחון בצורה אוטונומית, מושכלת וביקורתית את ערכן ותקפותן של הדעות והמגמות השונות בחברה. כך יוכלו האזרחים להיות ריבון ביקורתי ואחראי ולא מריונטות פאסיביות במשחקים המניפולטיביים של גורמי הכוח בכלכלה, בדת ובפוליטיקה.

2. מסגידה עיוורת ופולחני אישיות לאישיות אוטונומית ועמדה ריבונית: ברוח אזהרתו של שמואל הנביא מפני המלכת מלכים, ובהמשך להגיגיו של קהלת בדבר היותנו כולנו בני חלוף וקוצר ידנו האנושי, עלינו המחנכים לדמוקרטיה, לחסן את תלמידינו מפני המחלה התרבותית הנוראה של האלהת אחרים וסגידה למנהיגים וידוענים. רעה חולה זו - שבמאה העשרים חצתה את גבולות הימין והשמאל, הדתיות והחילוניות — משביתה מצד אחד את תבונתם ומצפונם של האזרחים, ומעצימה מן הצד האחר את שיכרון הכוח והשררה של המנהיגים. והתוצאה (כפי שמלמדת ההיסטוריה) היא לעולם קטסטרופלית. לפיכך יש חשיבות עצומה במסגרת החינוך לדמוקרטיה לחסן את התלמידים נגד כל סגידה לאחרים, נגד גימוד עצמי, ונגד מישכון תבונתם ומצפונם אצל מנהיגים וידוענים.

3. מחשיבה פשטנית וסטריאוטיפית לחשיבה מורכבת וביקורתית: כפי שהאירו את עינינו ז'אן־פול סארטר בחיבורו "הרהורים על השאלה היהודית", יוג'ין אונסקו במחזהו "הקרנפים", וחברי אסכולת פרנקפורט בכתיבתם על האישיות הסמכותנית — רובצת לפתח כולנו סכנה גדולה בדמותה של בריחה מחשיבה מורכבת וממצפוניות רגישה אל מחוזות התודעה הפשטנית, הסטריאוטיפית, הגזענית והאטומה. בריחה זו מתרחשת במצבים שבהם לא נוח לנו עם האמת או עם המציאות כהווייתה (מישור פסיכולוגי), היא מאיימת על קידום האינטרסים התועלתניים שלנו או מערערת אצלנו את תפישת הזהות העצמית. מאחר שאִיון הכשרים האינטלקטואליים, האמפטיים והמוסריים גורם לטשטוש הגבולות בין המותר לאסור, לאמת ולשקר, לראוי ולפסול, אזי תוצרי מהלך זה הם במקרים רבים אור ירוק והורדת המחסומים בפני ברבריות אנושית וזוועות פוליטיות. לפיכך, על דרך פדגוגיית ההעצמה והמניעה, עלינו המחנכים לדמוקרטיה להעניק לתלמידינו חינוך אינטלקטואלי — כולל חינוך אמנותי עשיר ומגוון — שיפתח אצלם את האיתנות הנפשית והמורכבות השכלית אשר נדרשות לחיים עם ספקנות, פתיחות, עמימות, מורכבות, גמישות, פלורליזם, סובלנות, רב–תרבותיות וריבוי של זוויות ראייה, סולמות ערכים ונרטיבים קהילתיים.

4. מאטימות אתנוצנטרית לאמפטיה נרטיבית: כפי שהאגוצנטרי מסוגר בעצמו ואינו מסוגל לחוות את עולמו, צרכיו ורצונותיו של הזולת, כך האתנוצנטריות, כסוג של נרקסיזם שבטי או לאומני, סוגרת בפני החברה האחת את צוהר הפתיחות, הרגישות וההוקרה אל חברות אחרות. בישראל עניין זה בלט בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר מדיניות כור ההיתוך מנעה פתיחות וכבוד בין–עדתיים. בשנים האחרונות האתנוצנטריות בישראל התחזקה בהתייחסות לעמים אחרים, כאשר מרוב מלאות בחדוות והוקרת עצמיותנו היהודית - "עם סגולה", "כל העולם נגדנו", "אף אחד לא ילמד אותנו", ו"נמשיך להתחזק בדבקותנו בתורת ישראל, עם ישראל, וארץ ישראל" — רבים מאיתנו סוגרים את עצמם למורשות תרבותיות אחרות, מאשימים אוטומטית את כל מבקרינו בנגע האנטישמיות, בלתי-קשובים לנרטיבים של המיעוטים הלא–יהודים, ומונעים מתלמידי ישראל להתוודע בצורה מושכלת ומכובדת לתרבות ולמורשת של ערביי ישראל (דבר חמור ביותר על רקע המשקל הרב שמייחס הציבור היהודי, בארץ ובגלות, לשימור הזהות והמורשת). לפיכך, כמחנכים לאזרחות דמוקרטית במציאות רב–תרבותית, עלינו להביא את התלמידים לכך: שיפתחו את ליבם וירחיבו את השכלתם לגבי תרבויות שונות, שיפתחו מודעות ביקורתית ביחס לעצמם ולתרבותם, ושיעצימו את הדמיון האמפטי והנרטיבי שלהם כדי שיוכלו לחוות ברגישות ובכבוד (מבפנים) את עולמם של "האחרים".

5. מידיעה קוגניטיבית להתנסות אקטיבית: כפי שמופיע בבירור בכתבי אריסטו היווני וב"פרקי אבות" היהודי, החלק המהותי ביותר בחינוך הוא הדרכת התלמידים בהתנסויות מאתגרות בחיים הממשיים, וזאת כדי שהידע העיוני והערכים החברתיים יבואו לכדי תרגום והגשמה במידות טובות והתנהגויות נאותות. כלל האיכויות שדובר בהן לעיל כנדרשות לאזרחות הדמוקרטית, וכן יכולת ההתדיינות וההתפשרות, ההתחשבות באחרים והמשמעת העצמית, הערנות האינטלקטואלית והרגישות המוסרית, דרישת הטוב הכללי וכיבוד החוק והכללים — כל אלה יכולים להתפתח ולהפוך למידות טובות של אזרחות דמוקרטית רק בדרך של התנסות פעילה ומשמעותית בחיים הממשיים. יתר על כן, היכולת להתנהג עם אחרים במרחב הציבורי בגישה פתוחה, פלורליסטית וסובלנית, מותנית במידה רבה בכושרו של הפרט להכיל במרחב הפנימי של נפשו קשת רחבה של אמונות ועמדות, לעתים אף מנוגדות, ולחיות איתן בשלום רגשי ובגמישות מחשבתית — הווה אומר, אישיות דמוקרטית היא בסיס חיוני להתנהגות דמוקרטית. ההתנסות החווייתית והפעילה בתרבות הדמוקרטית חיונית גם מזווית אחרת — זווית ההשתתפות וההדדיות. אם התלמידים מזהים את עצמם מן הצד האחד של המתרס ואת מוריהם מן הצד האחר, והיחסים בין שני הצדדים הם חד כיווניים של שליטה, הכתבה והכנעה, אזי בלתי סביר לצפות מן התלמידים שינועו מרצונם החופשי ממחוזות העוינות וההישרדות אל מחוזות ההיגיון, ההגינות, ההדדיות והאחריות. כך קורה בבתי ספר סמכותניים וכך המצב במשטרים דכאניים. לפיכך, על עשייה חינוכית המבקשת לחברת את התלמידים לתרבות הדמוקרטית ולהעצים את כוחם כאזרחים מעורבים ואחראים, חובה עליה לפתח ולהרחיב באופן הדרגתי את האוטונומיה האישית ואת השותפות בסמכות הארגונית. במילים אחרות, מן הגיל הרך ועד לחינוך הגבוה יש לפתוח הזדמנויות מתרבות והולכות: (א) לחופש הבחירה של התלמיד בקביעת העדפותיו ונהגיו; (ב) להעצמת קשת האינטליגנציות והאוריינויות, שעליהן מושתתת האזרחות הטובה בחברה דמוקרטית; (ג) לשותפות בתכנון, בעיצוב ובהפעלה של מסגרות החיים בהן פועל התלמיד ושלהן יש השפעה על חייו; (ד) להתנסות בחיים משותפים עם אחרים בעלי שונות משמעותית בין-אישית ובין-תרבותית.

***

כפי שראינו במודל יזמ"ה וחמשת האתגרים הפדגוגיים, בחינוך לדמוקרטיה עלינו להיות ערים לכך שבשונה מתפישת הכוח או העוצמה של חברות סמכותניות — היכן שדבקות עיקשת במסורות, אמונות ועמדות נחשבת לעולם כמידה טובה - בחברות המפותחות והדמוקרטיות של ימינו דווקא פתיחות, ספקנות, ביקורתיות, סובלנות ופלורליזם הם הביטויים לעוצמה ממשית של הפרט ולשגשוג של החברה. במילים אחרות, מנקודת המבט של החינוך לאזרחות דמוקרטית, דווקא פולחן ההתחזקות בזהות הייחודית והבדלנית (דתית או אידיאולוגית) מעיד על חולשה גדולה ופגמים תפקודיים. הן מנקודת מבט פסיכולוגית, הן מנקודת מבט מוסרית והן מנקודת מבט תועלתנית–חברתית, מגמות ההסתגרות וההקצנה הלאומניות והגזעניות מלמדות על כשל משמעותי. החזקים באמת — יכולים לדבוק בזהותם הדתית והלאומית, מבלי לשלול אחרים אלא מתוך יכולת להכיל אותם כשווים אך שונים. החזקים באמת — יכולים לדבוק באידיאולוגיה החברתית שלהם (שמאלית או ימנית), בלי להיות דוגמטיים וקנאים ותוך הפגנת יכולת לדיאלוג פתוח וביקורתי. החזקים באמת - יודעים היטב שהם לא יודעים הכל, ומכאן שחובה לכבד את הכללים האינטלקטואליים והפוליטיים של פלורליזם וסובלנות. החזקים באמת — יודעים שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ולכן הם אינם כופים על הכל את ראיית עולמם ונרטיב תרבותם, אלא תומכים בפתיחות רב–תרבותית ובשיח מרובה נרטיבים. ואכן, ברוח דבריו של פרופ' מאוטנר במאמר "לאומנים חסרי בטחון" (הארץ 1.4.11) אנו משוכנעים שאפשר לספר את הסיפור של הציונות בצורה מורכבת, תוך כדי הכלת האסון הפלסטיני באופן שלא יערער כלל על צידקתה.

כאן בדיוק טמונה המשימה הגדולה שניצבת לפתחה של מערכת החינוך בישראל בימינו. לפני שיהיה מאוחר, עליה לגבש ולהפעיל תוכנית חינוכית מקפת וכלל־ישראלית לחינוך לאזרחות דמוקרטית. אין מדובר בהקניית עוד ידע פורמאלי אודות מוסדות השלטון וחוקי המדינה. הכוונה היא, שברוח הדברים שהוצגו לעיל בדבר החוזקות שבהן ניכרת האישיות הדמוקרטית, על מערכת החינוך למסד תוכנית חינוכית שתזמן לתלמידים התנסויות משמעותיות שיפתחו אצלם את התובנות והרגישויות שמכוננת אזרחות טובה דמוקרטית. לשם דוגמה: אין למערכת החינוך הזכות לכוון את התלמידים להשקפה שמאלית או ימנית, אך כן מוטלת על המחנכים החובה לטפח אצל תלמידיהם השכלה רחבה, השקפה ליברלית ופתיחות אינטלקטואלית; על מערכת החינוך להימנע מלכוון את התלמידים לאמונה דתית או חילונית, אך בהחלט נידרש מן המחנכים שיטפחו בקרב המאמינים כולם — בתורות דתיות ובאידיאולוגיות חילוניות — את המידות הדמוקרטיות של גישה פלורליסטית, ריסון עצמי וסובלנות כלפי האחר; ובהחלט יש לצפות ממערכת החינוך שבמסגרת טיפוח הזהות הקולקטיבית היא תפעל לחזק את זיקת התלמידים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולזמן להם התנסות מושכלת ומכובדת במכלול המורשות התרבותיות של אזרחי המדינה, רוב ומיעוט כאחד.

ניתן למצוא את נייר העמדה השלם באתר המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים: www.smkb.ac.il/educational-thought

2 תגובות:

ייעוץ אירגוני אמר/ה...

בכל הקשור לחינוך פוליטי ואזרחות נכונה, אני לא יודעת אם הפורמט הנוכחי מצליח להעביר את מכלול האלמנטים החשובים והדומיננטיים. מה שבטוח, תמיד יש לאן להתפתח ולהשתפר!

אנונימי אמר/ה...

לפני שיהיה מאוחר...

כדי ללמוד דמוקרטיה - וכדי לשפר אותה - חייבים להתנסות בה !

רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-66 למדינה!

הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.