"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

26 במאי 2010

בעקבות ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר



הבסת התבונה בידי חרושת התרבות והאינסטרומנטליות הכלכלית



עיונים בתרגום העברי החדש של ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר (הוצאת שלם, 2010)


מאת אריה קיזל



הוצאתו לאור בעברית של ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר מייסד אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית מעניקה בידינו הזדמנות נוספת לבחינה ביקורתית של הנחת היסוד של המסורת התרבותית המערבית שראתה בתבונתו של האדם מאפיין המבדיל אותו משאר בעלי החיים ואשר מעלה אותו למדרגה גבוהה של קיום. הספר דן במשברה של התבונה שבא לידי ביטוי במשברו של האינדיבידואל שהתבונה התפתחה ככוח פועל שלו.

לדברי הורקהיימר, האשליה שטיפחה הפילוסופיה המסורתית לגבי התבונה והאינדיבידואל – האשליה כי הם נצחיים – הולכת ומתפוגגת. לדבריו, "בעבר הגה האינדיבידואל את התבונה אך ורק ככלי לשימושו של העצמי. כעת הוא מתנסה בהיפוכה של אותה האלהה עצמית. המכונית ניערה מעליה את הנהג, והיא מפליגה בעיוורון אל המרחב. ברגע שבו הגיעה אל הפסגה הפכה התבונה לנלעגת ואי-רציונליסטית. הנושא שתקופתנו סובבת סביבו הוא השימוש העצמי אלא שאין שום עצמי שאותו אפשר לשמר" (עמ' 87).

גם היום דברי הורקהיימר יכולים לשמש כהגות אקטואלית. דומה כי אף כי נכתבו באמצע שנות הארבעים הם משמעותיים עוד יותר דווקא על רקע המציאות החברתית והכלכלית הנוכחית המותירה אותנו עם שאלות רבות סביב משמעותם של החיים, של הסולידריות החברתית ולפיכך של התבונה ותפקידיה בתוכם.

ליקוי מאורות התבונה (הוצאת שלם, ספריית לויתן, 2010) מתבסס על חמש הרצאות פומביות שנשא הורקהיימר באביב 1944 במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק. הספר נדפס בשנת 1947 ותורגם מאנגלית לגרמנית בשנת 1967. הוא התפרסם תחת הכותרת לביקורת התבונה האינסטרומנטלית והיה פיתוח של הרעיונות המובאים בדיאלקטיקה של הנאורות (שנכתב יחד עם תיאודור אדורנו).

תקוותו הקלושה של הורקהיימר היתה שאולי למרות הכל תנצח האידיאה של האדם האוטונומי בעל המחשבה העצמית שאיננה מכוונת בידי גורמים חיצוניים ויכולה לעמוד מול הממסד ובכך לבטל את התבונה האינסטרומנטלית. הורקהיימר עצמו טען כי תקווה זו התגלתה כאשליה ולפיכך התמקד בניסיון צנוע יחסית, לדברי צבי רוזן שכתב את ההקדמה לספר, להסביר ולפרש את תהליך האינסטרומנטליזציה של התבונה שעליה כתב בהקשרים שונים.


מתבונה אוניברסאלית לתבונה אינסטרומנטלית

המסע אל התבונה מתחיל בתיאוריות אובייקטיביות של התבונה שטוענות כי באנושות מושרשת באופן מהותי תבונה אוניברסאלית. תיאוריות כאלה הדגישו יותר את המטרות ופחות את האמצעים. אפלטון טען כי התנהלות אנושית בהתאם לציווי העקרונות האובייקטיביים גורם להצלחה גם בחיים הפרטיים. לדעתו, התבונה של הפרט אינה צריכה להיות כפופה לעקרון התועלת העצמית כי אם לאידיאה תבונית-אוניברסאלית של הצדק הכללי ולטובתו של הציבור.

סוקרטס סבר כי על התבונה האוניברסאלית, להכתיב את האמונות ולהסדיר את היחסים בין אדם לחברו ובין האדם לטבע. קאנט חשב שמזל טוב או רע אינו צריך להשפיע על השיפוט המוסרי שאנו מגבשים לגבי אדם ולגבי מעשיו, וגם לא על ההערכה המוסרית שאדם מגבש לגבי עצמו. על פי הורקהיימר, עד כמה שהלקחים שהנחיל סוקרטס היו פוסלניים, השתמע מתוכם רעיון האמת המוחלטת והם הוצגו כתובנות אובייקטיביות, כמעט כהתגלויות.

בדיאלקטיקה של הנאורות הופיע מושג התבונה בשני מובנים: התבונה האמנציפטורית הפועלת למען האנושות והתבונה האינסטרומנטלית המתבססת על רדוקציה של התבונה לכלל אינסטרומנט של התועלת העצמית כמטרתה של פעילות התבונה. מהלך זה של הורקהיימר ממשיך את הסוציולוג מקס ובר המגדיר את התבונה האמנציפטורית כתבונה אובייקטיבית ואת התבונה האינסטרומנטלית כתבונה סובייקטיבית.

בפתח ספרו קובע הורקהיימר כי בעוד הידע הטכני מרחיב את אופקיהן של החשיבה והפעילות האנושיות, האוטונומיה של האדם כאינדיבידואל, יכולתו להתנגד למערכת גדלה והולכת של אמצעים למניפולציה המונית, כוח דמיונו, יכולת השיפוט העצמאית שלו – כל אלה הצטמצמו. לדבריו, ההתקדמות באמצעים טכניים לטובת הנאורות מלווה בתהליך של דה-הומניזציה וכך הקדמה מאיימת לאיין אותה מטרה עצמה שהיא אמורה להגשים – רעיון האדם. השאלה שהוא מעלה בשלב זה היא אם מצב זה הוא שלב הכרחי בהתקדמותה הכללית של החברה או שמא היא תוביל להופעתו המחודש של ניאו-ברבריזם כמנצח.
הורקהיימר מעורר לחשיבה בכך שהוא קובע שהתבונה מעולם לא כיוונה באמת את המציאות החברתית, אבל כיום טוּהרה התבונה מכל העדפה או מגמה מסוימת, עד שהיא ויתרה בסופו של דבר אפילו על תפקיד מתיחת הביקורת על פעולותיו של האדם ודרך חייו. הורדה זו של התבונה לעמדת נחיתות עומדת בניגוד חריף לרעיונות חלוצי הציביליזציה הבורגנית, נציגיו הרוחניים והפוליטיים של המעמד הבינוני המתעורר שהיו תמימי דעים בהצהירם כי התבונה ממלאת תפקיד ראשי בהתנהגות האנושית. לדבריו, "התבונה היתה אמורה להסדיר את העדפותינו ואת יחסינו עם בני אנוש אחרים ועם הטבע. ראו בה ישות, סמכות רוחנית החיה בתוך כל אדם. סמכות זו נחשבה הפוסק העליון – לא, עוד יותר מכך, הכוח היוצר שמאחורי הרעיונות והדברים אשר להם ראוי כי נקדיש את חיינו" (עמ' 7).

אז מה קרה לאותה תבונה? היא עברה גלגולים עד שלמעשה הפכה לעוד תוצר של הכלכלה, של הרצון האישי, של התכליתיות התעשייתית. למעשה היא עוד סחורה בין הסחורות שבמשק.

מן השיטות הפילוסופיות הדוגלות בתבונה אובייקטיבית משתמעת האמונה שמבנה בסיסי או מקיף-כל של ההוויה עשוי להתגלות וניתן לגזור ממנו מושג של הייעוד האנושי. התבונה האובייקטיבית שואפת להחליף את הדת המסורתית בתובנה ובחשיבה פילוסופית שיטתית, ובכך להפוך למקור של מסורת בכוחות עצמה בלבד. כמובן שכאשר הפילוסופיה החלה לתפוס את מקומה של הדת, לא היה בכוונתה לבטל את האמת האובייקטיבית אלא רק לתת לה בסיס רציונאלי חדש.

בהמשך, הפילוסופים של עידן הנאורות תקפו את הדת בשמה של התבונה. בסופו של דבר, הם לא הרגו את הכנסייה אלא את המטאפיזיקה ואת מושג התבונה האובייקטיבי עצמו, מקור העוצמה שמאחורי עבודתם שלהם. ההשלכות הפוליטיות של המטפיזיקה הרציונליסטית נגלו לעין במאה ה-18 כשמושג האומה, באמצעות המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית, הפך לעיקרון מנחה. לדברי הורקהיימר, בהיסטוריה המודרנית הביא מושג זה בדרך כלל להדחת הדת מתפקידה כמניע העליון בחיי בני האדם. האומה שואבת את סמכותה מן התבונה ולא מן ההתגלות. בכך נהגתה התבונה כצביר של תובנות יסוד, בין שהן מולדות ובין שפותחו באמצעות עיון ספקולטיבי ולא ככוח פועל העוסק רק באמצעים כדי להוציאן אל הפועל.


הצטרנות התבונה ותוצאותיה

בהמשך, התבונה הופכת למכשיר שאליה נלווים מעין חומריות ועיוורון והיא הופכת, על פי הורקהיימר, אף לפֶטיש, לישות מאגית שמקבלים אותה כמות שהיא במקום להתנסות בה באופן אינטלקטואלי. תהליך זה מכונה על ידו הצטרנות התבונה.

זהו תהליך שקשור בכך שאנו משוכנעים כי מטרותינו, תהיינה אשר תהיינה, תלויות בהעדפות ובסלידות שאין להן כל משמעות כשלעצמן. לדבריו, "הבה נניח כי אמונה זו תחדור באמת לפרטים הקטנים של חיי היומיום והיא כבר חדרה עמוק יותר מכפי שרובנו קולטים. פחות ופחות דברים נעשים לשם עצמם. טיול המביא את האדם מן העיר אל גדת נהר או אל ראש הר יהיה אי-רציונאלי ואידיוטי, אם נשפוט אותו על פי קנה המידה התועלתני. אותו אדם מקדיש את עצמו לבילוי שטותי או הרסני. לפי השקפת עולמה של התבונה המוצרנת, פעילות כלשהי היא תבונית רק אם היא משרתת תכלית אחרת, למשל בריאות או הינפשות, העוזרת להשיב לאדם את כוחו לעבוד. במילים אחרות, הפעילות אינה אלא כלי, משום שהיא שואבת את משמעותה רק באמצעות הקשר שלה אל מטרות אחרות" (עמ' 25).

הצטרנות התבונה מוליכה למצב תרבותי פרדוקסלי. מחד גיסא, האנטגוניזם ההרסני בין העצמי לטבע, אנטגוניזם שהוא גולת הכותרת של תולדות הציביליזציה שלנו מגיע לשיאו בתקופה זו. מאידך גיסא, החשיבה הפילוסופית שמשימתה היא לנסות ליישר את ההדורים, באה לכלל הכחשה או שכחה של עצם קיומו של האנטגוניזם הזה.

הפילוסופיה יכולה לסייע לתיקון המצב בכך שהיא מאפשרת סירוב להרשות לפחד להגביל בכל דרך שהיא את היכולת לחשוב. עם זאת, למרות שקיימים היום יותר משאבים חומריים, תרבותיים וטכנולוגיים שדי בהם כדי לבסס הבנה בין יחידים, חסרים אנשים המבינים כי הם עצמם הסובייקטים או הפונקציונרים של הדיכוי שלהם. לפיכך, ההשערה שהמושג "חוסר הבגרות של ההמונים" הוא מושג בר-הגנה היא אבסורדית.

לדברי הורקהיימר, ילד המכיר את סנטה קלאוס כשכיר של חנות כלבו ותופס את הקשר שבין נתוני מכירות ובין חג המולד, עשוי לקבל כמובן מאליו שקיימת באופן כללי אינטראקציה בין הדת לעסקים. הילד לומד בשלב מוקדם איך לשחק על פי החוקים. הוא עשוי להמשיך ולמלא את תפקידו כילד נאיבי, ובו בזמן להפגין באופן טבעי תובנות מדויקות יותר ברגע שהוא לבדו עם נערים אחרים. (עמ' 27).

מהן השלכותיה של אותה הצטרנות? "הצדק, השוויון, האושר, הסובלנות, כל המושגים שבמאות הקודמות [...] היו אמורים להיות חלק בלתי נפרד של התבונה או מתחייבים ממנה – כל אלה איבדו את שורשיהם האינטלקטואליים. הם עדיין משמשים מטרות ותכליות, אבל אין כל כוח-פועל רציונאלי המוסמך לאמוד את ערכם ולקשר אותם לממשות אובייקטיבית" (עמ' 17).


התבונה המסורסת, או: ניצחון עקרון הכרעת הרוב ודעת הקהל

התבונה לפיכך מסתרסת וכך קל יותר לבצע בה מניפולציות אידיאולוגיות ולקדם באמצעותה אפילו את השקרים הגסים ביותר. כך בעלי אינטרסים המתנגדים לערכים ההומניטאריים המסורתיים מסתמכים על התבונה המעוקרת והאימפוטנטית בשמו של "השכל הישר" (עמ' 17).

היא מתמסרת בקלות לשימוש מתנגדי הערכים ההומניטאריים המסורתיים, כמו גם לשימושם של תומכיהם. לתבונה זו לפיכך אין כל עניין במורשת. היא חושפת את האמת בתור הרגל ומסלקת ממנה את סמכותה הרוחנית (עמ' 21).

המשכו של אותו תהליך מיוסד על עקרון הרוב שאותו רואה הורקהיימר בדמות המשפט שחורץ העם על כל עניין באמצעות מיני סקרים וטכניקות תקשורת מודרניות. אותו עקרון הפך לכוח ריבוני ועל החשיבה לשרת אותו. הוא אל חדש – לא במובן שבו הגו אותו מבשרי המהפכות הגדולות, כלומר ככוח של התנגדות לעוולות קיימות כי אם ככוח של התנגדות לכל מה שאינו הולך בתלם.

לאותו כוח הסתעפויות. אחת מהן היא דעת הקהל שעליה אומר (כבר באמצע שנות הארבעים) הורקהיימר: "ככל שגדל השיעור שבו תעמולה מדעית הופכת את דעת הקהל לכלי בשימוש כוחות אפלוליים ותו לא, כך נראית דעת הקהל יותר ויותר כתחליף לתבונה. אשליה זו של ניצחון הקדמה הדמוקרטית מכלה את היסוד האינטלקטואלי שהדמוקרטיה ניזונה ממנו" (עמ' 21).

התבונה הפכה כפועל יוצא מכך רלטיביסטית משום שהמטרות אינן נקבעות עוד לאורה ולדעת הורקהיימר אי אפשר גם לומר ששיטה פוליטית או כלכלית אחת ולו גם רודנית ואכזרית היא תבונית פחות משיטה אחרת.

הורקהיימר מודאג מכך שהחברה סבורה שניתן להשיג משמעות רק בדרך אחרת – לשרת תכלית. תהליך זה הוא מכנה החפצה. "התפקידים שמילאו פעם התבונה האובייקטיבית, הדת הסמכותנית או המטפיזיקה, עברו לידי מנגנונים מחפיצים של המנגנון הכלכלי האנונימי" (עמ' 28). ביטוי לאותה החפצה הוא הדרך שבה הפכו אבות הפרגמטיזם את שביעות רצונו של הסובייקט לקריטריון האמת. "במסגרת תורה כזאת אין כל אפשרות לדחות או אפילו לבקר שום סוג של אמונה שדבקים בה נהנים ממנה" (עמ' 35).

הסתעפות אחרת של אותה החפצה היא עוצמתה של החשיבה המדעית המודרנית אשר מעמדה עלה כאשר התדרדר מעמדה של החשיבה הפילוסופית. לדבריו, הפילוסופיה הפוזיטיביסטית הרואה בכלי ששמו "מדע" את מגנה האוטומטי של הקדמה מוטעית ממש כמו שירי הלל אחרים לטכנולוגיה. לדבריו בדיוק כפי שאפלטון רצה להפוך את הפילוסופים לאדונים, כך הטכנוקרטים רוצים להפוך את המהנדסים למועצת המנהלים של החברה. פוזיטיביזם הפך טכנוקרטיה פילוסופית. מנגד הוא טוען כי אם התבונה הסובייקטיבית בדמותה של הנאורות קעקעה את הבסיס הפילוסופי של אמונות שהיו חלק יסודי בתרבות המערבית, הרי שהתאפשר לה לעשות זאת משום שהתברר כי הבסיס הזה רעוע מדי (עמ' 42).

ליקוי מאורות התבונה אקטואלי גם היום בזכות הניתוח המעמיק והחשוב שלו על כך שההתמרה המוחלטת של כל אחד ואחד ממחוזות ההוויה לתחום של אמצעים, מוליכה להשמדת הסובייקט האמור להשתמש בהם. הדבר מקנה לחברה התעשייתית המודרנית את ההיבט הניהיליסטי. האובייקטיביזציה, המרוממת את הסובייקט, גם גוזרת את דינו. באותה מידה לדבריו תולדות מאמציו של האדם להכניע את הטבע הן גם תולדות הכנעת האדם בידי אדם.

אין תגובות: