על ספרו החדש של פרופ' דוד הלבני "שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה"
מאת אריה קיזל
על מה היהודים צריכים להתפלל לאחר השואה? מדוע אין להבין את השואה כעונש? מה בין התגלות האל בסיני להיעדרו באושוויץ? ספר חדש מאת פרופ' דוד (וייס) הלבני "שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה" (הוצאת טובי, 2010) עוסק בשאלות אלה.
פרופ' הלבני (בתמונה), חתן פרס ישראל לתלמוד הוא חוקר בעל שם. בנערותו נשלח לעבודות כפייה במחנות אושוויץ, גרוס-רוזן ומטהאוזן והוא היחיד מבני משפחתו ששרד. הלבני היגר לארצות הברית, שם שימש בתפקידי הוראה שונים בבית המדרש לרבנים במחלקה לדתות באוניברסיטת קולומביה והנהיג את קהילת "אורח אליעזר" שבצפון-מערב מנהטן. בשנת 2005 עלה לישראל ומאז הוא מלמד בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2008 זכה בפרס ישראל לתלמוד. מחקרו המונומנטאלי על התלמוד, "מקורות ומסורות" החל לראות אור בשנת 1968 ונמצא בעיצומו.
"שני אירועים תיאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית. ה'התגלות' בסיני וההתגלות באושויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות האל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של האל", פותח פרופ' הלבני את ספרו התיאולוגי המבקש להתמודד עם הבלתי נתפס, עם השואה. לאחר שנים של מחקר תלמודי והישגים אקדמיים חוזר הלבני לתקופה הקשה בחייו ומבקש להציב תפיסה תיאולוגית שתיתן משמעות קוסמית לאימי השואה, משמעות שאינה מסירה את האחריות מן האדם ואינה עושה שימוש בטרמינולוגיה של שכר ועונש, שממנה הוא סולד.
הספר של הלבני מתייחס בעקיפין גם לשאלה שמאמינים אינם פוסקים לשאול: מדוע בתקופת השואה לא התערב האל להציל את ישראל מכיליון כשם שהציל אותם בימים קדמוניים? המענה של הספר לשאלה כבד משקל זו טמון במסר העולה מכל דפיו: כאשר האל התערב בחייו הרוחניים של עם ישראל, נתן לו את התורה ואף ציווה עליו ציווים, הוא התערב גם בחייו הפיזיים, שמר עליו ואף ביטל לעיתים את הבחירה החופשית של מדכאיו ולא נתן להם להפיק את זממם (הקשיית לבו של פרעה וביטול הבחירה החופשית שלו הם דוגמה – גם אם בכיוון הפוך – להתערבות מעין זו). אולם מנגד, בעידן של התערבות אלוהית, הבחירה החופשית של עם ישראל עצמו אינה שלמה. כאשר אלוהים בעצמו מצווה, הרי שאי ציות לו אינו ברירה אמיתית.
הפרק הראשון, החשוב לטעמי, "על השואה ועל תפילתה" שוזר את הקשר בין הביוגרפיה האישית של הלבני לבין השואה. הוא פותח את הספר בייחודה של התפילה היהודית במחנות, בזרם הפנימי שגורף את המתפלל להתעוררות ולרגשות חדשים וביצר היצירה ש"נדם אל מול האימה והפחד ששררו שם" (עמ' 18). הוא ממשיך לשאלת היסוד של התיאולוגיה לאחר השואה: האם יש לתלות את השואה בחטא?
השואה – לא תוצאה של חטא היהודים
הוא מתמודד עם השאלה הזו בחריפות תוך כתיבה המבהירה את עמדתו. לטענתו "הקדוש ברוך הוא הבטיח לישראל שגם בהיותם בארץ אויביהם לא יכלה אותם ולא יהרוס את הכוחות הפוטנציאליים הדרושים כדי לקום מחדש ולשוב לארצם ואף הבטיח שמישובו לארצם, ישבור את עול הגויים מעל צוואריהם ויצליחו להשתקם" (עמ' 20). לטענתו, בשואה נהרס כליל רוב בניינה של היהדות, ללא תקומה ובאכזריות שלא היתה כמותה בהיסטוריה האנושית. לפיכך כל מי שתולה את הקטסטרופה הגדולה הזאת בחטאי הנספים יוצר משוואה שאינה כתובה בתורה בין חטא לבין כיליון ומכחיש את ההבטחה שהבטיח האל לישראל. בהמשך הוא אף מבקש שלא לדמות את השמדת שארית יהודה למה שאירע בדורנו. לדבריו, "הקדושים שנספו בשואה היו רוב בניינו של העם היהודי ואף כי לא כולם היו מאמינים, כולם כפרו בעבודה זרה" (עמ' 24).
מן התזה שבמרכזה הבטחה שהבטיח אלוהים לירמיה שלא ינקה את ישראל בשל חטאים ("ונקה לא אנקך") הוא מסיק שלא בשל חטאים אירע מה שאירע בשואה. לדבריו, "לא בשל חטאים נחנקו עוללים ויונקים בתאי הגזים. הם נחנקו בשל רעת האדם שהגיעה לשיאה בימינו" (עמ' 29 – 30).
הלבני גם מבדיל בין כל האירועים האחרים שאירעו לעם היהודי. לדבריו, למשל בגזרות ת"ח ות"ט הרוצחים סברו שהם מעלים את נשמות היהודים לדרגה גבוהה יותר, שמה שהם עושים להם הוא לטובתם כדי לחסוך מהם ייסורים כבדים יותר בעולם הבא. כלומר, היתה זו שנאה נגד דתם ולא כפי שארע בשואה. בשואה, לעומת זאת, לא היה ליהודים שום מוצא. מי שנולד יהודי או שהיה מצאצאי יהודים נידון למוות בלי יוצא מן הכלל ושום דבר לא היה מועיל לו להימלט. זאת ועוד: ההבדל הכמותי היה עצום. אומדנים שונים מדברים על כך שבשבוע אחד נהרגו באושוויץ במיתות משונות יותר יהודים מסך כל היהודים שמתו בכל הגזרות והפוגרומים גם יחד.
לדברי הלבני, "הכמות הבלתי נתפסת משנה אפוא את המהות [...] החורבן והשממה שבאים בעקבות הרג רב שכזה הורסים ומשמידים את החיים הציבוריים ואת המבנים החברתיים עד היסוד. אין זה דומה להרג – רב ככל שיהיה – שמשאיר על תלם את החיים הציבוריים הכלליים, או לפחות מותיר תקווה ואפשרות לשיקומם. הדבר דומה לניתוח בגוף האדם. אם הניתוח הוא קטן, הגוף מתאושש. אם הוא גדול מדי, הגוף קורס. ההבדל הכמותי הוא הבדל בין חיים למוות" (עמ' 31).
הלבני פוסל את ההשוואה בין השואה ובין חורבן בתי המקדש הראשון והשני. השואה עולה על אסון החורבן באכזריות, בשנאה, בהיקף ובמידת הכיליון, הוא קובע, הבבלים, כמו הרומאים לא היו גזענים ולא גזרו כליה על עם שלם, אנשים, נשים וטף רק בגלל השתייכותם לגזע שהחשיבו כנחות. הם אמנם היו אכזריים כלפי אנשי ההנהגה ונהגו בהם בברוטאליות מסמרת שיער כולל בבני משפחותיהם אולם בפשוטי העם הם כנראה לא נגעו.
אז היכן היה אלוהים בשואה?
מכאן עובר הלבני לנתח את הסיבות התיאולוגיות לשאלה היכן היה אלוהים בעת השואה. הוא דוחה, כאמור, את התפיסה שהשואה היתה תולדה של חטא אבל מתקשה להבין מדוע בדורנו אלוהים היה לכאורה אדיש ובחר שלא להתערב. הוא מקשה: "למה למשל הוא התערב במצרים – כאשר הביא על המצרים מכות שלא כדרך הטבע ובתקופת אחשוורוש והמון כדרך הטבע אך לא התערב באושוויץ? למה דווקא באושוויץ הוא נתן לרשעותו של האדם לשלוט בלי מצרים ולחולל שמה ואבדון?" (עמ' 34).
הלבני מכבד את אלה הטוענים שכדי שאדם יהיה אחראי למעשיו עליו להיות חופשי באופן מוחלט בלי מחסומים ובלי השפעות חיצוניות ולכן בהמשך לטענה זו ייתכן מצב שבו אלוהים יעמוד מרחוק שעה שרע גמור מתרחש בעולם, לא יתערב ולא יגיב כדי שלא לפגוע בחירותו של מבצע הפשע ולא להקטין את אחריותו. הוא אף מסביר כי ייתכן שברוח זו נאמרו גם הדרשות הידועות על הפסוק מתהלים צג, טו: "עמו אנוכי בצרה". כלומר, האל מצטער בצערם של ישראל. מצטער בצרה אבל לא מבטלהּ משום שאינו רוצה להתערב בחירותו של האדם לעשות רע.
אולי "הסתרת פנים"?
מכאן עובר הלבני לדון בסוגיות "הסתרת פנים" הרווחת למדי בספרות התיאולוגית של השואה. הוא טוען "אם אקבל את הרעיון שבזמן השואה היתה הסתרת פנים, הרי שאני תולה את השואה בחטא – רעיון שדחיתי מכל וכל. ועם זאת איני סבור שרעיון זה אינו מתיישב עם דבריי. אלוהים, במסגרת סדרי הנהגתו, ריסן כביכול את עצמו מלקיחת חלק פעיל בעולם ובכך השאיר לבני האדם בקעה רחבה להתגדר בה, לטוב או לרע. לאסוננו, בדורנו היה זה לרע – רע שאין דוגמתו" (עמ' 35).
אבל הלבני שואל מדוע דווקא בדורנו בחר האל שלא להתערב בשעה שבדורות קודמים התערב ואף הציל את ישראל מכליה? למה דווקא בדור הזה הקפיד שלא לפגוע בחירותם ובחופשיותם המוסרית של מבצעי הרע?
בדרך לתשובתו מבקש הלבני להתעכב על הקבלה הלוריאנית (ראו למשל: חיים ויטאל בהקדמתו לספרו "עץ החיים") שמלמדת שלפני יצירת האדם, אלוהים צמצם כביכול את נוכחותו ו"כיווץ" את עצמו כדי לאפשר את עצמאותה של הבריאה ושל האדם. לדבריו, החלל שנוצר בעקבות הצמצום לא יכול היה להיות פנוי לחלוטין מנוכחות אלוהית. נותר "רשימו" – רושם אלוהי שנותר בחלל העולם לאחר הבריאה, שעיצב את עולמנו כעולם שיש בו השפעה אלוהית על מעשי ידי האדם, קירבה ואף דיבור אלוהי ישיר. נוכחות זו הלכה וגברה ולפיכך נוכחותו של האלוהים בעולמנו כרסמה כביכול ב"צמצום" האלוהי המקורי ועל כן הסיגה את גבולו של האדם כיצור בעל חופש בחירה ופגעה בחירותו. התערבותו של האלוהים בהיסטוריה, ובהיסטוריה של ישראל במיוחד, היא אחד הביטויים הבולטים של תופעה זו.
ההסבר: תופעה קוסמולוגית - התחדשות הצמצום האלוהי
לפיכך מגיע הלבני למסקנתו. אדם שאינו מאמין – אך גם מאמין – יכול לחלוק עליה. ועם זאת, היא מעניינת ומעוררת חשיבה. לדבריו התהליך שתיאר הביא למצב קיצוני שבו נוצר צורך לאפס כביכול – כדבריו – את הצמצום ולהשיב לאדם את שלטונו על העולם, כמתחייב מרעיון הבריאה. תופעה זו – כלומר אותו מצב קיצוני שתואר במשפט הקודם – מתרחשת לעיתים רחוקות מאד ואין לה, לדבריו, אח ורע בהיסטוריה הידועה לנו. "זהו בעצם שחזור של הבריאה או חידוש מעשה בראשית, שבו מקבל האדם בחזרה את מלוא האחריות על מעשיו. משמעות הדבר היא שבתקופה זו חירותו של האדם נמצאת בשיאה והוא יכול לפיכך לנצלה לטוב ולרע" (עמ' 36).
הלבני טוען כי השואה התרחשה בדיוק בתקופה נדירה זו. על פי המטפורה הזו, הנספים בשואה היו קורבנות של תופעה קוסמית הנמצאת מחוץ להיסטוריה המוכרת לנו. "חייהם היו תלויים באנשים שניצלו לרעה את בחירתם החופשית הנרחבת, שהתאפשרה עקב מה שכינה "התחדשות הצמצום" והחזרתו לרמה שהיתה בעת בריאת האדם. הקורבנות לפיכך נותרו בלי מגן ובלי מחסה ואף בלי התערבות שתגן ממעל. "הם סבלו ומתו ללא סיבה התלויה בהם. הסיבה היתה קוסמולוגית".
הלבני מציע לקבל את המטפורה החדשה בדבר מקור הרוע של השואה אבל ממשיך את הסברו וקובע כי למטפורה זו משמעות כלפי העתיד. מכאן הוא ממשיך וקובע כי לאחר שהאדם זוכה מחדש בבחירה חופשית מוחלטת עקב חידוש הצמצום מתחיל מהלך הפוך שבו אלוהים שב ומתערב בבריאה עד שמתרחש איזון מסוים בין חירותו המוגבלת של האדם לבין עצמאותו המוחלטת של האלוהים. התערבות האלוהים בהיסטוריה חוזרת להיות קרובה למה שהיתה בתקופת התנ"ך וזהו ההסבר האפשרי שלו להקמת מדינת ישראל. מסקנתו לפיכך היא בעלת מרכיב אופטימי ועיקרה הצורך לאזן שוב את הצמצום ישוב ויתעורר במשך הזמן וחוזר חלילה.
חשיבות התפילה לקיצוץ הצמצום האלוהי
את הרעיון המטפורי שלו, שכאמור עלול אף להכעיס אנשים חילוניים, הוא שוזר בחשיבות התפילה. לאור אותו רעיון שהציע הוא קובע כי ראוי לראות בתפילה המבקשת מאלוהים לקצץ בבחירה החופשית הרחבה שניתנה לאדם בעקבות חידוש הצמצום את התפילה הראויה. תפילה זו מבקשת מאלוהים לשוב ולקחת את רסן השליטה חזרה לידיו. תפילה זו היא "אלוהינו ואלוהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך" הנאמרת בעמידה של ראש השנה. לדברי הלבני במחנות הריכוז ועבודות הכפייה קיבלה תפילה מיוחדת זו משמעות נוספת ומכריעה. האסירים ראו לנגד עיניהם כיצד מקור הרשע מגיע לממדים מפלצתיים. הם חוו על בשרם ממש כיצד ויתר האל על השליטה במעשי ידיו, כיצד מסר את הרסן לידיים אכזריות והפקירם ולכן שבו אל אותה תפילה.
חיים באר כותב בהקדמה לספר הנוכחי כי ספרו האוטוביוגרפי של דוד הלבני "עלה לא נידף" (שנדפס באנגלית ב-1996 ובעברית ב-1999) קרע בפנינו הקוראים צוהר הצצה אל אשר התרחש בנפשם המיוסרת של בני תורה בעצם התרחשותם של ימי השואה. ואולם הספר האישי ההוא של הלבני הותיר בלב הקורא צרור שאלות לא פתורות ובהן תיאולוגיות מייסרות. באר כותב כי הספר האמיץ והחכם שלפנינו "מותח באופן בהיר, פשוט וחד את מסלולה הפתלתול ורב התהיות של התיאולוגיה בין שתי תחנות – בין סיני לאושוויץ, בין מרומי ההוויה לתהומות הקיום, בין הפסגה הנושקת לשמיים לבורות המוות הנוגעים בתהום רבה, בין המלאות שאין להכילה לריק ולאין שאין משלם בתבל. בכך הוא מעניק לנו נקודת אחיזה אמיתית שייאוש אין סופי ותקווה זהירה אך ודאית משמשים בה יחד".
עוד על פרופ' דוד הלבני במאמרו של זאב גלילי: http://www.zeevgalili.com/?p=605
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה