מאת ד"ר איבון קוזלובסקי-גולן
דברים בפורום קולנוע של אוניברסיטת חיפה לספר "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" 21 במרץ 2018
ישראל היא מדינת הגירה. אצלנו קוראים לה
מדינת קולטת עלייה.
ואכן בשם זה טמון כוחה. קליטה והתאקלמות. דורות
של יחידים ומשפחות הגיעו ארצה והפכו לחלק מתוך מרקם המדינה–בין אם בחרו לעשות זאת
אם לאו.
כור ההיתוך אמנם לא הצליח ליצור מרקם אחיד אך
אין ספק שלישראליות היום יש פנים ושם ודי אם ניסע לחו"ל ונזהה את הישראלי
המצוי אם מוצאו מגרמניה, תימן או מאום אל פאחם. כל גל עלייה לא היה חף מבעיות וכל
אוכלוסיית עולים שילמה את מחיר ההתאקלמות, ההתנשאות של אלו שהגיעו לפניהם, והם הפכו
לכאלו לאלו שבאו אחריהם (ראו המערכון הידוע של אורי זוהר מ"לול" על
העולים) מופע אגב שניתן למוצאו במדינות קולטות הגירה אחרות כמו ארה"ב
ואוסטרליה. רק לפני זמן קצר בהרצאתה של ד"ר איריס פרוכטר-רונן על מצב הנשים
בארצות ערב במהלך ה"אביב הערבי", העלנו הרהור מה היה קורה לנו הנשים
המזרחיות אם היינו ממשיכות לחיות במצרים, לבנון, סוריה ובאיראן כיום; ומצאנו שיש לנו
הנשים להודות על מצבנו במדינה שהיא קדמת עדן באזורנו, למרות האפליה שחווינו
כמזרחיות בארץ – הכול יחסי.
אולם ברור לנו שאין זו האידיליה הממשית והדרך
עוד ארוכה. הדיכוטומיה העדתית והחברתית קיימת מאז ימי הישוב הישן בארץ ישראל בין
מזרח למערב. אין בכך סוד. התרבות היישובית, כפי מצטט קיזל בספרו את ברטל, הובנתה
מחברת מהגרים, שלטון רופף וביזורי וריבוי תרבויות וייבואם. פעם אלו היו "משלנו"
ופעם מ"שלהם".
שאיפתה של מדינת ישראל כמדינת הגירה ,שמטבעה
אינה הומוגנית, ושכולם בה אחרים ושונים האחד מהשני, היא להפוך את כולם
ל"משלנו" תחת אזרחות שווה, מדינה, ודגל. המושגים"משלנו" (Auserer) מול מי ''שאינו משלנו(Anderer) ", הוא קריטי בהקשר זה כשבאים לקרוא וללמוד מתוך ספרו של ד"ר
אריה קיזל "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" ממנו ציטטתי רבות בספרי. כאן
הקריאה היא הפוכה ובאה לתאר את נקודת המבט "שלנו" המזרחים על אלו שאינם
משלנו ולזה קורא המחבר " הנרטיב המזרחי החדש".
באומץ רב, יוצא קיזל כנגד מקובלויות מחקריות
בקרב הקהילה האקדמית וקבוצות מחקר המחשיבות עצמן נציגות הציבור המזרחי מטעם עצמן.
הוא לוקח את מילון המושגים שגיבשו כלקסיקון חדש להגדרת מערכות יחסים בין שחורים
ללבנים, רודפים לנרדפים ופורט אותו לפרוטות. ממצאיו וכתיבתו הם מעשה אומן של שזרת
חומרי ארכיון, ידע ושליטה מלאה בשיח התיאורטי הפוסט-מודרני של ימינו ביחד עם השיח
התיאורטי במקצועות הסוציולוגיה, ההגות ומדעי החברה.
עיקרה של העבודה, אם יורשה לי לומר היצירה, הוא
בדיון בנרטיב המזרחי של האחרות בהגדרתו הכפויה, זו התובעת לקבע את דעת
ממציאיו כהגדרה בלעדית של אוכלוסיות מסוימות, יוצרת שיח של קורבנות, שנאה והשנאה,
התבדלות ויצירת "אחרות מסוג אחר" וחמור מכך יוצרת מערכת של עונשים והדרה
(אפילו בתוכם כמו מקרה הקשת המזרחית החדשה) כנגד אלו שאינם רואים בהגדרתם עולם
ומלואו.
להגדרת האחרות מוצמד נרטיב שהוא קונטרה-נרטיב
לנרטיב הקיים מעין נקודת אפס שממנה יש להתחיל ולבנות את הזהות המזרחית מראשית: ללא
הציונות, אנטי הגמוניה ובמקומה ריבוי של גטאות רב תרבותיות מבדלות ומנוכרות זו לזה;
נרטיב דווקאי לוחם המושתת על מיטב התיאוריות
הפוסט-מודרניות והאנטי-קולוניאליסטיות מרובות המקפים (או כפי שקורא לה קיזל "הנרטיב
הממוקף", בעמ' 290 של ספרו). את האספקט המרכזי והחמקמק הזה הצליח ד״ר קיזל
במסתו לתאר בעין חדה וביקורתית כרוצה לומר שהאחרות היא מצב מנטלי אישי ולא
מצב קהילתי עדתי מובנה ומוגבל. יתר על כן הוא מתריע שיש בכך החטאה (הן פספוס, והן
עוול) של עמך "המזרחים", החטאת המזרחי הערכי מסורתי, כפי שמציע בוזגלו, או
הטעייה בתיאור זהותם הפוליטית והאזרחית כ-לא, בו בזמן שהם רואים עצמם כ-כן ציונים
במלוא מובן המילה.
המושג אחר מכיל משמעויות המכוונות בדרך
כלל ליחסים בין הגזעים, אלא שיש בכך שוב, הטעייה כפויה, היות ויש והאפליה בישראל אינה
בהכרח על רקע אתני או גזעי אלא אפליה על רקע של מעמד חברתי ומיצוב הירארכי וגיאוגרפי
(במקרה ושלושת הנתונים הללו משתנים הרי שמדד האפליה יורד ואפילו מבוטל. ראו שכונות
מבוססות או בעלי הון מזרחים כמו מייסדה של חברת הביטוח "אליהו"). אם כך,
בסיטואציה נזילה זו האם לאדם הנמצא במצב זמני כעני נקרא ״אחר״? האם ניצול שואה,
שהוא קורבן של גזענות צרופה הוא ״אחר״? מהי הגדרת האחר? האם ישנה כזו או שהאחר
(במקרה שלנו המזרחי) הוא זה שנגזר עליו להיקרא כך במסגרת חלוקת התפקידים שמאן דהוא
קבע. בעצם שואל המחבר מי או מה מעצב את מושג האחרות והאם אין בכך אלא מעשה פוליטי
הרחוק ממושאי השיח מרחק שנות אור.
אוטוסטרדת ההגדרות/הנרטיבים בין אם הודבקו ובין
אם הומצאו או אומצו הם שורש הכסות או המסכה שה״אחר״ נכפה לשים על עצמו. לא
מתוך בחירה אלא מכוחה של מציאות מאורגנת מחדש של באי כוח לכאורה, שהחליטו לספר לו
מי הוא ערבי-יהודי, דפוק-נדפק, חלש-מוחלש, ממה הוא סובל את מי ישנא ועל מה יאבק
ומול מי. כל אלו ועוד לא לשם העצמה אלא לשם הניגוח והוויכוח, ללא הצעות מעשיות
לפתרון.
אך אין זה הסוף כי אם רק תחילתה של דרך אותה
משרטט קיזל היטב מתוך עולמו האישי "נשוי למצרייה" אל תוך עולמות תוכן
מרכזיים מרובי נרטיבים כשלכל אחד מהם יש חיים וכוחות משל עצמו להטות את הזרם
לעברו.
באופן סדור ומתודולוגי מבנה קיזל את גלגולו של
הנרטיב המזרחי מ"המובן מאליו" על פי רם שראשיתו עם העליות מאסיה וצפון
אפריקה בתחילת שנות החמישים ואילך: "גורל משותף, כמיהה לשיבה לארץ האבות
ומיזוג בין ייעוד דתי לזהות לאומית" (עמ' 57) ועד לרגע שבו התעוררה תחושת
ה"מרד באב" ופרח שיח הזהויות של הנרטיב החדש, "בעל המבנה האיווי
הלא מודע". על פי לקאן (עמ' 347) שבמרכזו עומדת ההשתוקקות להיות דומה לאשכנזי
ולהשתייך חברתית עד כדי כך שהתביעה בהכרה (להיות אשכנזי) נפרדת מן הצורך
להכיר (בקורבנות שלי) ובמקום זאת היא מקבלת ישות וחיים משלה: דמוניזציה או האלהה
של הנרטיב ה(אשכנזי) השולט והכל יכול שלא ניתן לנצחו אלא במלחמה בלתי פוסקת בו עד
לניתוצו המוחלט יהא המחיר אשר יהא.
בתוך עמי אני יושבת, ראיתי וחוויתי אפליה מהי.
ברם, אי אפשר להיתמם ולהציג את המזרחים כקורבנות פאסיביים ומסכנים בלבד. גם אצלנו,
המזרחים, מתקיים שיח מבדיל בין מזרחים לאשכנזים, בין הווזווזים על מנהגיהם,
מאכליהם, ודיבורם, לבינינו. גם אנו לא היינו חפים מביקורת והערות גזעניות על צבע
ומגדר (בדיחות על האישה הפולניה). זכורני היטב עד כמה התאכזבו הורי ששמעו שבחיר
ליבי הוא אשכנזי וכמה חרה להם כשבחרנו להינשא.
גדולתו של מחקר שכזה היא בהיקף ראייתו. מעטים הם
הכותבים היוצאים מתוך עולמם המחקרי ויוצאים לראות בשדות המרעה האין סופיים של
האקדמיה, להתמצא בתחומים אלו להבינם ולפרשם, למצוא בהם פרגמנטים משותפים ולדעת
לשלב בחכמה בין תחומי הדעת השונים ולזקקם לדבר מחקר חדש וחדשני.
ספרו של ד"ר קיזל הוא ספר חלוץ, אמיץ מאד
שהעז לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקטנס (כאשכנזי) ולומר את הדברים בריש גלי, או
כפי שאנו אומרים ב"רחל ביתך הקטנה". הוא סיכן בכך מוניטין מקצועי וזימן
לעצמו מתקפה מתוזמרת היטב.
גם אצלנו בתכנית לתואר שני בתרבות הקולנוע אנו
מנסים לשבור את גבולות המגבלות של השיח האקדמי ולתת חופש נרטיבי לכל, וזאת בלבד
שיהיה מגובה בהגיון, יושרה אישית ואקדמית, ושאינו מונע מפוליטיקה של רגשות.
נסיים בשירו של גתה שיכול להתאים לרוח עבודתו של
קיזל על הספר:
מחויבות / גתה
"עד אשר נחייב
עצמינו בשלמות
יוותר המרחב להיסוס
ליכולתנו לסגת
או אז נבחין בחוסר היעילות,
בעמעום כוחות היצירה,
בחסרונה של היוזמה.
בעת שאדם נע קדימה ומחייב עצמו-
התבל כולה נעה אתו.
זרמי האירועים והתרחשויות- בלתי צפויים,
נעים בעקבות אנרגיות ההתכוונות המוחלטת!
כל אשר אתה חולם עליו-
החל לעשותו!
בהעזה-יש גאונות, עוצמה ו ק ס ם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה