31 באוקטובר 2017

כתב אישום של לקויי הלמידה והפרעות הקשב והריכוז


 
שער הספר עם יצירתה של איה פלדמן - עפרונות, מיצב



הנושא החמקמק הזה המוכר כבעלי לקויות למידה והפרעות קשב-ריכוז באקדמיה זכה בעשרות השנים האחרונות לתשומת לב גדולה בזכות קבוצה יקרה של אנשים שלא ויתרו ובראשם ד"ר עמלה עינת, חוקרת, סופרת ומומחית בכירה בתחום לקויות למידה. עינת היתה אחראית על מוקד התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים לקויי למידה במכללת תל חי במשך 14 שנה מרגע הקמתו. היא פירסמה שישה ספרים בסדרה העוסקת בהיבטים שונים של הסינדרום, ארבעה מהם יצאו בסידרת קו אדום בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובהם "הורים מול מחסום הדיסלקציה" (2003) ו"כתב אישום – לקויי למידה: נשירה ועבריינות" (2006). היום היא עומדת גם מאחורי הספר החשוב הנוכחי "על חבל דק: יצירתיות אמנותית כצומת שינוי וצמיחה אצל תלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז" שאותו ערכה יחד עם שלי הרשקו, דיקנית הסטודנטים ב"בצלאל", מרצה ומורה לאמנות בחינוך המיוחד. הספר יצא ב"הוצאה גלילית" בשיתוף עם בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.
לא כל כך ברור האם זהו ספר או קטלוג, האם זו יצירת אמנות המתגברת בעוצמתה לנוכח עיניה של הקוראת או שמא זהו ספר לימוד שנועד להציע לכולנו מחאה במלל וביצירה. בעיניי, זה אחד הספרים החשובים שיצאו כאן בשנים האחרונות ואשר מתריס כנגד האדישות של כולנו לנוכח לקויי הלמידה ובעלי הפרעת קשב וריכוז המבקשים מאיתנו רק דבר אחד – הזדמנות. פרופ' חיים עומר מחשובי העוסקים בתחום הסמכות החדשה של מורים והורים שהוא אב לנועם, בן 33, צייר שהציג עד כה 13 תערוכות יחיד בארץ ובעולם מציע לנו טקסט מכונן תחת הכותרת "החלום והכישלון הולכים יד ביד". הוא מגדיר את נועם בנו כ"אנציקלופדיה של לקויות למידה" ומגדיר את תקופת לימודיו בתיכון כתקופה מתישה שהביאה להתמוטטות מוחלטת, שברון נפשי ובעיקר להרגשה ש"אין מקום בשבילו בעולם".
אלא שאז, כך כותב עומר, הגיעה האומנות או שמא בנו הגיע לאומנות וזו הציעה לו התחלה חדשה, שפת ביטוי ומצבורי כוח. לנוכח הטקסט של עומר שבעיני יש ללמוד אותו בהנהלת משרד החינוך, במכללות לחינוך ואצלנו בחוגים לחינוך באוניברסיטאות עלינו לשאול הכיצד היה צריך נועם להמתין עד אשר יתקבל למדרשה לאומנות כדי לחוות לראשונה בחייו הלימודיים חוויה של הצלחה. הרי מדובר בצעיר בעל כשרון בלתי רגיל אשר בית הספר פספס אותו, תסכל אותו וגרם לו לכאבי נפש מתמשכים. האם לא נברא המושג "וועדת חקירה ממלכתית" עבור סיפורו של נועם שפוספס ותוסכל והמייצג לטעמי רבים אחרים שהמערכת בעוצמתה האלימה פשוט הזיזה לשולי הדרך. הטקסט של פרופ' עומר הוא "אני מאשים" רחב ומנומק היטב כנגדה של "המערכת" אבל בעיקר כנגדם של אלה שהיו שם שליחיה, המורים.
עמלה עינת כותבת במבוא כי יותר מ-30 אחוזים מבין הסטודנטים ב"בצלאל" חווים קשיים מהותיים בקריאה ו/או במיקוד הקשב והריכוז. היא מציעה הסברים מדעים חשובים לתופעות ומסיימת בקשר בין אתגרים אלה לבין יצירתיות, על האפשרות לפריצת דרך של תלמידים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז אל מעבר למחסומי החולשות המהותיים והתסכול שחוו.

מתוך הספר: יצירתו של עציון מזרחי "ברוך שעשני דיסלקט"


ואז, מתפרץ לו בספר צונאמי של יצירתיות. הקורא חש כי הוא צועד בתוך מוזיאון של יצירות אשר מקבלות משמעות לנוכח הדברים החדים, הנוקבים, הקצרים שכותבים האמנים עצמם. ושואל הקורא: האמנם הם לקויים או שמא אנו לוקים בחוסר יכולת לראותם, להבחין בהם, לתת להם קול כפי שנתנו עורכות הספר ברגישות, בתשומת לב, בקשב גדוש. היכן היינו כשהם רצו ליצור? היכן נמצאנו כשהם ביקשו להביע? למי דאגנו אם לא להן?
הטקסטים המלווים את החלק הייחודי הזה שזכה לכותרת "מילים ודימויים" נכתבו במקור ללא כל עריכה לשונית "על מנת לשמור על דרך ההבעה האותנטית של הסטודנטים", כדברי עורכות הספר. ואכן, הטקסטים מדברים אל הקורא באופן האותנטי ביותר דווקא בגלל שלא נגעה בהם יד עריכה. הם קצרים וכתיבתם מן הסתם לוותה בכאב. לא רק כאב הזיכרונות אלא עצם הכתיבה כצעד כמעט בלתי אפשרי. המשפטים הקצרים חותכים כל מי שמבין מה עברו הצעירים הללו עד אשר נתנו להם לצלם, לעצב, לצייר. כמה כאב חוו? למה לא שמענו? למה לא איפשרנו להם לצאת מהכלא הלימודי הישראלי המשורטט באלימות קשה בדמות תחומי דעת בלתי רלוונטיים ובמוסדות חינוך חסרי רגישות. ושוב, היכן היו המורים? והמנהלים?
אמיתי רינג כותב: "מערכת החינוך השמרנית והדוגמטית לא ידעה איך להכיל ולעכל אותי". איה פלדמן שיצירתה נבחרה גם לשער של הספר כותרת: "אחד הדברים שארצה להסתיר כל חיי זה את הלקות שלי. זה לא אני, קשה ל להשלים עם זה, אני בנאדם נורמלי, למה צריך לתייג?" וממשיכה בתיאור הכאב וחריקת העפרונות. נעם ונטורה בטקסט קורע לב: "הספר הופך מול עיני לאבחון הדידקטי. המחשבות רצות ותרות בין זיכרונות העבר להווה. מכה בחוזקה על השולחן ותופס את ראשי הכבד ועמוס המחשבות והכעס".
וזהו רק מקבץ חלקי. ככל שהיצירות מתקדמות הטקסטים הופכים כבדים יותר ויותר בדיוק שלהם, ביכולת המרוכזת שלהם לבטא את הכאב, הכעס העצור, המראה המגדילה שהם מציבים לכל אחד ואחת מאיתנו. את הטקסטים הללו צריכים לקרוא מנהלי בתי ספר, מורים, מרכזות חינוך מיוחד, מנהלת אגף חינוך מיוחד, מנכ"ל משרד החינוך. לא, שר החינוך לא צריך לקרוא כי אם היה מציב את ילדי החינוך המיוחד (ולא את 5 יחידות הכזב המתמטי) בראש סדר העדיפויות היה שווה להעניק לו ספר זה.
עמלה עינת מסכמת את היצירות והטקסטים בדברים ממוקדים שמבקשים לתת מקום ל"הגברה קיצונית של רעשים חיצוניים בצליל ובמראה, הצפה של אסוציאציות פנימיות, תחושה של נתקים, מחיקת אינפורמציות, בעיות בזיכרון, חיפוש בלתי פוסק אחר גירויים חדשים, חוסר סבלנות קיצוני, קושי במעקב אחרי רצפים, קושי ביצרת סדר וארגון ועוד". עינת הרגישה עד מאד אשר השקיעה את חייה לא רק להבין את הלומדים והלומדות הללו אלא לחנך את כולנו לנסות ולפתוח להם לב ושער מצליחה להפוך את המילים המאבחנות הללו לאיזמל המבקש לחצוב תודעה סגורה ואטומה.
שמחתי שבחרה לסכם את הטקסט שלה במישל פוקו, ב"לפקח ולהעניש", במאבק הידע והכוח, במנגנון כינון הכוח במסווה של אובייקטיביות מקצועית. נכון לסיים עם פוקו ספר שכזה שכן "הדהוד מרשים לתפיסתו של פוקו ניתן למצוא במובאות מדברי הסטודנטים לאמנות בבצלאל".

ישנם ספרים רבים שהם חובה. הספר הזה הוא מעניק לנו זכות. זכות לקרוא, ללמוד, להתרגש ובעיקר לפתוח את הלב כדי שהצעירים שעכשיו צועדים אל "מערכת החינוך" ומצויים בתוכה יובנו כבני אדם ולא כיחידות בגרות חסרות תוכן וכסטטיסטיקות ציונים חסרות משמעות. 


אין תגובות: