ילדה יהודיה בת 4, מחנה כפייה, פרטיזנים ועובדי כפיה יהודים

הזרקור השנתי שלנו על ספרי הוצאת יד ושם לקראת יום השואה נפתח בספר חובה: היום הגיעה אלינו י': סיפור הסתרתה והצלתה של ילדה יהודייה בהולנד הכבושה.

מיפ חרוננדייק ובעלה קוס, זוג הולנדים חשוכי ילדים, הסתירו בביתם ילדה יהודייה בת ארבע, יהודית רוס, החל מקיץ 1942, הימים שהחל בהם גירוש היהודים מהולנד ועד סוף המלחמה מתוך סיכון חייהם וחירותם.

מיפ חרונננדייק לא הסתפקה בהצלת חייה של הילדה היהודייה אלא החליטה להציל גם את זיכרונות ילדותה ולשמר אותם בעבור אמה של הילדה שהסתתרה במקום אחר. וכך ישבה ורשמה יום יום, רישומים קצרים ועניינים המגלים עולם ומלואו – געגועיה של ילדה בת ארבע שנותקה במחי יד מהוריה, הקשיים והאושר שבגידולה, הפעילות המחתרתית הנרמזת בין השורות ובעיקר החששות מפני הלשנה והסגרה והדרגה הגוברת לנוכח השמועות הקשות והנוראות.

מיפ מתארת בהרחבה את התלאות שהיו מנת חלקן שלה ושל יהודית אחרי שנתקבל מכתב אנונימי שנאמר בו שידוע שהם מסתירים ילדה יהודייה. מיפ לא הסכימה שהילדה תימסר משפחה אחרת ותחווה שוב פרידה והיא נטלה את יהודית ונדדה אתה בין קרובים וידידים עד שהצליחו בעזרתם של אנשי מחתרת להעניק לה זהות חדשה בשם קלרה לה גראס.

כשגברה הסכנה הפסיקה מיפ את הכתיבה היומיומית. לאחר המלחמה השלימה את סיפור הזיכרונות בצירוף שפע של תצלומים מלווים בהסברים והכינה ממנו אלבום אותו העניקה ליהודית לקראת עלייתה ארצה. יהודית רוס התאחדה אחרי המלחמה עם הוריה ואחותה, עלתה לארץ בשנת 1957 ובנתה כאן את ביתה. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים.

מהספר החשוב הזה עולה כי בין יהודית לדודה מיפ ובמידה רבה גם בינה ובין הדוד קוס נוצרו קשרי אהבה אמיצים ומיפ היתה לדמות מרכזית בחייה. יהודית ניצלה כל חופשה אפשרית כדי לשהות במחיצתם וברור שהפרידה מהם אחרי המלחמה וחזרתה להורים שלא זכרה היתה קשה. גם אחרי שיהודית עלתה ארצה נמשכו הקשרים בינה לבין הזוג חרוננדייק. הם התכתבו בקביעות ובתחילת שנות השישים אף ביקר הזוג חרוננדייק אצל יהודית ובעלה בישראל. בשנת 2011 הוכרו מיפ וקוס חרוננדייק לאחר מותם בתור חסידי אומות העולם על הסתרתה והצלתה של יהודית רוס.

הספר שתורגם מהולנדית על ידי חוה דינר מכיל מבוא מרתק מאת פים חריפיון המביא את סיפור רשתות הצלתם של ילדים יהודים בתקופת הכיבוש הנאצי את הולנד, את דרך הייסורים והסכנה של אותם הולנדים שעשו כל שביכולתם כדי להציל ילדים יהודים צעירים, להחביא בדרך לא דרך ובמקומות נסתרים מעיניהם של הקלגסים הנאצים, את דרכם של הסטודנטים והמרצים אשר עשו כל שביכולתם כדי לשמר את רוח האדם בתקופה שבה האדם הפך לחיה.

זהו ספר חובה, לא רק בגלל קטעי היומן שנשתמרו, בגלל התמונות המרגשות והעיצוב הגרפי שמצליח לשמר את המסגרת הסיפורית אלא בגלל שזהו סיפורם של אנשים שהיו בני אדם, אנשים אשר הצילו במקום שבו אחרים הסגירו ושיתפו פעולה. את הספר הזה יש ללמד כעת בבתי הספר היסודיים או התיכוניים בישראל.

ספר חובה נוסף הוא בור: סיפורו של מחנה לעבודות כפיה 1943 – 1944 (מבחר עדויות). זהו מקבץ עדויות מצמרר שנפתח בשירו של מיקלוש דנוטי, משורר הונגרי ממוצא יהודי, מגדולי המשוררים ההונגרים במאה העשרים שהיה אסיר במחנה לעבודות הכפייה בור ונספה בעת פינוי המחנה. לאחר המלחמה נמצא בקבר אחים. השיר נתגלה בכיסו והוא מצמרר.

מיקלוש דנטוי היה אחד מאלפי היהודים ההונגרים שנשלחו באמצע שנות הארבעים בתור עובדי כפייה למחנה בור (BOR) שבסרביה וגורלו היה כגורלם של כמחצית מן הגברים היהודים שנרצחו בעת פינוי המחנה. סיפורו של המחנה ועובדי הכפייה שבו, שנכללו בהם לצד היהודים גם קבוצות אחרות, הוא סיפור עלום בהיסטוריוגרפיה של תקופת השואה. הספר כולל שמונה פרקים של עובדי כפייה לשעבר בבור, שישה יהודים, איש עדי יהודה, נוצרי בן הכנסייה הנאזרינית ושתי עדויות שנגבו מיד בתום המלחמה. הוא משקף את המציאות שהתקיימה במערכת שירות העבודה ההונגרי.

הספר הזה הוא מסמך מכונן המביא תמונה מהימנה ואותנטית על בור ועל הגילויים הלא אנושיים שהתרחשו במחנה. העדים מספרים על התנאים הקשים במחנות השונים בבור, על המחסור במזון, העבודה הקשה וההתעללויות הנוראיות שבמהלכן מתו יהודים רבים. הסיפור של בור כפי שעולה מן העדויות בספר משקף בעיקר את המציאות שהתקיימה במערכת שירות העבודה ההונגרי. מלכתחילה היתה זו מציאות קשה אבל לא קטלנית דווקא שהתערבבה בה אנטישמיות עזה ולפעמים אכזריות קיצונית. רק ברבות הזמן נעשתה המערכת הזאת רצחנית באופן גלוי. כמחצית מן הגברים היהודים בבור נרצחו בצרוונקה – קבוצת גדולה של גברים נורתה שם בידי אנשי ס"ס בסיוע החיילים ההונגרים ששמרו על עובדי הכפייה. אחרים חוו את מלוא עוצמתו של המשטר הנאצי כשחצו את הגבול מהונגריה לאוסטריה בתחילת 1945 ונכלאו במחנות הנאצים.

את הספר פותחת הקדמה מאת ד"ר רוברט רוזט, מנהל ספריית יד ושם העוסק במערכת שירות העבודה בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה. וכן הקדמה מאת סבולץ סיטה אודות שירות העבודה בבור ועבודת הכפייה שבוצעה בו שאינם נזכרים כמעט בחקר השואה.

אחד מכל שמונה: יהודים בשורות הפרטיזנים ובמחתרות ביוגוסלביה במלחמת העולם השנייה הוא ספר מחקר מקיף ומעמיק מאת ראול טייטלבאום שפרסם עד כה ספרים חשובים כמו הפתרון הביולוגי: שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי שואה (2008), זהב השואה (בשיתוף משה זנבר, 2000) ועוד. הספר של העיתונאי והחוקר טייטלבאום הוא פרי מחקר המבוסס על תיעוד נרחב מן התקופה והוא מביא פרטים רבים על השתתפותם של היהודים אזרחי יוגוסלביה בפעילות המחתרתית ובלחימה בתנועת הפרטיזנים בארץ זו בשנות מלחמת העולם השנייה. לפעילות זו נודע תפקיד מכריע לא רק בלחימה בפועל אלא גם בעיצובה הפוליטי של מדינת יוגוסלביה בשנים שלאחר המלחמה. הספר שופך אור על נושא חשוב זה שעד עתה לא הוקדש לו מקום ראוי במחקר בארץ ובעולם ומוסיף פרק נכבד לחקר תולדות יהודי יוגוסלביה בשואה.

למן הימים הראשונים השתתפו יהודי יוגוסלביה במלחמה הקשה והאכזרית נגד הכובש הנאצי ועוזריו המקומיים. הם התגייסו לשורות הפרטיזנים ורבים מהם הגיעו לתפקידים צבאיים ופוליטיים בכירים, רשמו פרקים מפוארים של גבורה אישית ושל הקרבה בלחימה למען עצמאות ארצם ונודעו בתור גיבורי מלחמה לאומיים. כ-15 אחוזים מכלל אוכלוסיית יהודי יוגוסלביה הבוגרים השתתפו בלחימה, השיעור הגבוה ביותר של יהודים שהשתתפו במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

טייטלבאום יצא למחקר כשליחות אישית. הוא עצמו גויס למאמץ הלחימה הפרטיזנית בהיותו נער צעיר והוא הקדיש את הספר לזכרו של הצעיר הסרבי איצ'ו נאומוביץ' מעיר הולדתו פריזרן שבקרבת הגבול האלבני שבסוף שנת 1941 גייס אותו למחתרת האנטי-נאצית ובשנת 1944 נפל בשורות הפרטיזנים.

ספר זה שהוא מחקר מדוקדק היורד לפרטי פרטים, לשמות, למנהיגים, לדרכים ולפיתולים חשוב בעיקר בגלל שהתפרסמו אך מעט מחקרים העוסקים ביסודיות בשואת יהודי יוגוסלביה ועוד פחות מזה הוא מספרם של המחקרים העוסקים בחלקם של יהודים אלו ובהשתתפותם בפעילות המחתרתית ובלחימה בתנועת הפרטיזנים היוגוסלבית. טייטלבאום מציין במבוא בצדק כי גם במחקר שנערך בישראל לא הוקצה מקום ראוי לחלקם של היהודים אזרחי יוגוסלביה במלחמה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה ולא הוקדשה די תשומת לב לנושא. את החסר הזה על אף שאין פרטיו מרובים מבקש הספר הזה למלא.

במנהרות אשמדאי: עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי ספרו של אליעזר שורץ מכיל בתוכו גם סיפור אישי. המחבר, אליעזר שורץ, בהיותו בן שש עשרה גורש עם משפחתו לבירקנאו ושם הופרד מהם ונשלח לעבוד במכרות ברזל ומלח ברחבי הרייך. משוחרר מהמחנות ואחרי שאפסו תקוותיו למצוא מישהו מבני משפחתו בחיים עלה ב-1947 לארץ ישראל והקים בה בית חדש ומשפחה חדשה. שורץ הגיע ארצה בלי ידע מקצועי ובלי השכלה תיכונית אך עד מהרה השתלב בעבודה בחברת סולל בונה ובתוך כך השלים את השלכתו המקצועית כמתכנן ערים ואזורים בטכניון בחיפה. בשנת 2009 כשהיה בן שמונה ואחת זיכתה אותו אוניברסיטת חיפה בתואר דוקטור לפילוסופיה על עבודת המחקר שהפכה לספר חשוב זה. את עבודת הדוקטוראט שלו הנחו פרופ' שרה בנדר ופרופ' צבי בכרך.

בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשייה האזרחית  והצבאית של הרייך השלישי. גרמניה הנאצית נאלצה להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים אחרים מתחת לפני הקרקע. ואולם לביצוע הפרויקטים האלה נדרש כוח עבודה רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה תקופה בשל מפלות הצבא הגרמני בחזית.

בנסיבות האלה נחשבו היהודים שנותרו בחיים מאגר של כוח עבודה שיש לנצלו לביצוע העבודות הקשורות בהתקנת המפעלים והפעלתם למרות מיקומם בשטחי הרייך הישן שהוכרזו יודנריין באביב 1943.

בספרו בוחן שורץ את הקשר בין המחדלים ההנדסיים שאירועו בפרויקטים אחדים של תעשיית החימוש הגרמנית למותם של אלפי עובדי כפייה יהודים. הוא מתמקד בסיפורה של קבוצה בת 500 יהודים בעלי מקצוע ובכללם הוא עצמו שנשלחו ביוני 1944 מאושוויץ לשטח הרייך כדי להכשיר מפעלים שעסקו בייצור נשק שהיה עשוי לחולל תפנית במלחמה לטובת גרמניה הנאצית.

שורץ המציע במחקרו נקודת מבט ייחודית שנשענת הן על ניסיונותיו הקשים בשנות המלחמה והן על הכשרתו המקצועית לאחריה, סוקר את קורות חברי הקבוצה מראשית התארגנותה בבירקנאו, דרך העברתם לעבודה בשטחי מכרה הברזל בכפר טיל שבלורן הצרפתית ובמכרה המלח שבדרום גרמניה ועד הובלתם בצעדת מוות וחיסול רוב חברי הקבוצה בשלהי אפריל 1945.

ב-1 במאי 1945 שחררו חיילים אמריקנים את שרידי הקבוצה בהרי טירול האוסטריים. גורלם של חברי הקבוצה דומה לגורלם של אסירים יהודים רבים אחרים שעמלו וחוסלו בנסיבות דומות ברחבי הרייך בשלהי מלחמת העולם השנייה. הם היו הקרבנות של המדיניות הנאצית של חיסול באמצעות עבודה. כאשר התקרבה המלחמה לסיומה ואבדה האפשרות לנצלם לעבודה לצרכי התעשייה הביטחונית של הרייך איבדו שרידי עובדי הכפיה היהודים בעיני הגרמנים את ההצדקה להמשך חייהם על פני האדמה.

המחבר כותב בפתח הדבר כי הפרק האחרון שלא נכלל בעבודת הדוקטוראט מנסה לפתור תעמולה: מדוע ימים מעטים לפני סיום המלחמה באירופה עדיין הפעילו הגרמנים מערך לוגיסטי מורכב לצורך הובלתם של עשרות אלפי אסירים, יהודים ולא-יהודים, בצעדות מוות וברכבות ממחנות בסביבת מחנה דכאו דרומה לעבר הרי טירול האוסטריים?

גם ספר זה העשוי לתלפיות חשוב בקריאה ובלימוד מעמיק.