"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

28 במרץ 2015

מהרפואה בגטו, דרך ניצולי השואה ושורדיה ועד השואה לגיל הצעיר






שלושה ספרים בנושא השואה יצאו לאחרונה לאור והם מאירים בזרקור ייחודי תחומים שונים. הראשון הוא ספרה החשוב של ד"ר מרים עופר חלוק לבן בגטו: מבט על קורות הרפואה היהודים בפולין בתקופת השואה (הוצאת "יד ושם").
ד"ר מרים עופר היא חברת סגל במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בתכנית ללימודי השואה. היא שותפה ליזמות ארציות ובינלאומיות לקידום המחקר על הרפואה בתקופת הרייך ונמנית עם מייסדי המכון ללימודי השואה על שם חדוה אייבשיץ ועמדה בראשו בשנותיו הראשונות. היא הצטרפה לגרעין המייסד של הישוב הושעיה בגליל ולאורך שנים מנהלת פרויקטים חברתיים במסגרת "תכנית קרב למעורבות בחינוך".
ספרה הנוכחי מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה. זהו סיפור של מאבק על הישרדות. סיפור שיש בו גבורה של ממש. את ספרה המרתק פותחת עופר כך: "קורותיהם של למעלה מ-400 אלף יהודי גטו ורשה זכו להתייחסות מחקרית נרחבת. בשנת 2013 במלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה, ניתן סיקור תקשורתי מקיף לציון האירוע וניכר היה כי המרד המזוין נותר האירוע הדומיננטי בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ביחס לקורות הגטו. ואולם תשומת לב מעטה ניתנה לאתגרים היומיומיים שניצבו לפתחם של מנהיגי הגטו ותושביו ובראשם המאבק בתחלואה ובמגפות שפשטו בגטו ולמאמצים לשמור על חיי תושביו ובראשם המאבק בתחלואה ובמגפות שפשטו בגטו ולמאמצים לשמור על חיי תושביו".
מכאן מתחיל המחקר המתאר, בסיוע תרשימים גרפיים, תעודות, פרוטוקולים ומקורות ראשוניים אחרים, את פריסת המערך הבריאותי והרפואי שהקימו אנשי הגטו כקיום יום יומי להישרדות, קיום שיש בו הרואיות אבל יותר מכל יש בו ניסיון ללקט מכל הבא ליד כדי לקיים את קדושת החיים ואת שימורם תחת אימת הנאצים ובמיוחד משתפי הפעולה שלהם.
"זו תופעה שאין לה אח ורע בהיסטוריה", כותבת בצדק עופר, "התמונה ההיסטורית של המערך הרפואי בגטו, הנחשפת בספר, מזמינה את הקוראים להתבוננות מחודשת על דפוסי התגובה היהודית בגטאות, כחברה מודרנית נרדפת והעמדתם בהקשר היסטורי רחב מנקודות מבט שונות: חקר הג'נוסייד, חקר המדינה הריכוזית הלאומית המודרנית, חקר יהדות מזרח אירופה, השואה והאתיקה הרפואית בתנאי קיצון".
המחקר המעמיק והמעורר שלפנינו שנכתב באוניברסיטת בר-אילן מורכב ממספר חלקים. הוא נפתח בתיאור הרפואה היהודית בפולין ערב השואה ובראשית הכיבוש הנאצי ובו נסקרת תולדות הרפואה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם, מסורת העזרה הרפואית בוורשה, פעולות ארגוני הרפואה היהודיים, דרך תיאור מדיניות שלטונות הכיבוש הגרמניים בנוגע לרפואה היהודית בוורשה ובהמשך התמודדות המערך הרפואי היהודי בוורשה עם תנאים בלתי נסבלים. האתגר המקצועי הרפואי, תנאי המחיה, המחלות והדילמות האתיות מתוארות בחלק השלישי של המחקר והספר ובו נחשף הקורא לא רק לפרטים קטנים כגדולים אלא בעיקר לגבורה המתקיימת בכל אחד מחלקי הקיום האנושי של אותה התקופה. זו תמונת מיקרו אשר מצביע על תמונת המאקרו, על חוסר האונים והניסיון להחיות מתוכו חיים שיש בהם לא רק קיום אלא ובעיקר גם משמעות. הספר נסגר בשלושה תתי פרקים אשר חושפים את הנורא מכל: הסלקציה שהרופאים נדרשים לבצע מי לחיים ומי למוות, המתות החסד בידי רופאים ואחיות בעת האקציות והמתות יחידים לצורך הצלת הקבוצה. השפה של הספר היא מחקרית-היסטורית והיא מחויבת ומוקפדת. דווקא הבחירה האקדמית המודעת הזו מעניקה לספר זה את העוצמה שלו. היא נוגעת הרי בפרטי הפרטים של החיים וחדלונם כמו גם של המוות הקרב ומשמעותו עבור החיים אבל גם עבור החיים אבל במקביל מצליחה לסייע בהבנת המאבק, בהבניית המשמעות ובלימוד הלקחים. והם כה רבים לאחר קריאת ספר חשוב זה.



ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה בעריכת פרופ' דליה עופר ובהוצאת "יד ושם" הוא ספר המאגד בתוכו שורה של מאמרים אשר מציבים במרכזם את המחקרים אודות הניצולים והשורדים. פרופ' עופר מציינת במבוא שלה כי "הצבת הניצולים במוקד המחקר משקפת גישה שנקודות המבט של הניצולים והשורדים היא צופן מרכזי בהבנת תקופת השואה. נקודת מבטם מרכזית גם כדי להבין אם וכיצד הצליחו לבנות מחדש את חייהם לאחר סיום המלחמה וחיסולו של המשטר הנאצי".
כל אחד מתורמי המאמרים מציג נקודת מבט שונה ומעניינת. אביהו רונן עוסק בהשתקפות הדימויים והדימויים העצמיים של ניצולים בעלוני קיבוצים בשנות הארבעים והחמישים. בעקבותיו נעימה ברזל עוסקת בחקר מקרה אחד – קיבוץ כפר החורש בעשרים השנים הראשונות שלו מנקודת מבטם של פליטי השואה כ"סיפור מקום וכביוגרפיה קיבוצית". בהמשך מציעה מיכל שאול את נקודת המבט של ישראל בעיני ניצולים וחרדים ונילי קרן מאירה את הזוית של מדינת ישראל בעיני המורים ניצולי השואה. רחל הרצוג מציגה את ישראל בעיני הרופאים מקרב שארית הפליטה ועדה שיין ישראל בעיני נכי מלחמת העולם השנייה עד אמצע שנות ה-50. אבנר הולצמן על ישראל בעיני סופרים עבריים ניצולי שואה ובהמשך גלי דרוקר בר-עם על ישראל בראי סיפורת יידיש שנכתבה במדינת ישראל בידי עולי שארית הפליטה. הספר ננעל במאמריהן של בתיה ברוטין על ישראל בעיני אמנים ניצולי  שואה, נינה שפרינגר-אהרוני על נקודת המבט של הצלמת פרנצה גרובנר-גלס, חנה יבלונקה על הניצולים וילדיהם הצברים וגליה גלזנר חלד על המפגש עם ישראל מנקודת מבטם של ניצולי שואה.
בתקופה שבה השיח והנרטיב עומד במרכז החברה הישראלית ומניע את גלגליה בשדה הציבורי והתקשורתי הספר שלפנינו מעניק פנים ייחודיות נוספות לניצולי השואה ושורדיה. הוא מאפשר לנו להציץ אל הצדדים המכונים כיום לא תמיד בצדק "אשכנזים" (תוך טון מגנה ומתנשא כלפיהם) בדרך מקורית ותוך הפניית עדשה מחקרית מקרבת וראויה. הספר מציג פסיפס מרתק של יהודים שהפכו ישראלים ודרך סיפורם ניתן להעניק פרספקטיבה חדשה ומרעננת על התקופה ההיא וזו שבעקבותיה. דליה עופר כותבת בסיכום דבריה: "ניצולי השואה, כמו שאר העולם שהגיעו לישראל בעשור הראשון לקיומה, אמנם הצטרפו לחברה קיימת שכוננה את מוסדותיה טרם הקמתה של המדינה אך העובדה שהכפילו ושילשו את האוכלוסייה הוותיקה הציבה אותם לא כמיעוט של מצטרפים לחברה אלא כגורם שיכול לעצב אותה [...] אנו למדים שבמהלך חייהם רצו רבים לשמר את הקשר בין העבר להווה, רצו לא לאבד את המורשה של מה שחרב, ומכאן שישראל בעיני רבים מהם נצטיירה כמקום שבו ניתן לא רק לשקם את החיים אלא גם ליצור אותם מחדש".
האסופה החשובה הזו יכולה לאפשר היום מבט נוסף, מעמיק כשלעצמו, לעבר אוכלוסיה לא קורבנית – אוכלוסיית ניצולי השואה בישראל – ולאפשר הזדהות עמם כחלוצים, כל אחד ואחת בתחומו ובתחומה.



הפסיכולוגית ד"ר גילה מצליח-ליברמן הוציאה לאור ספר חשוב אשר מאפשר לילדים ומבוגרים כאחד לשוחח על השואה. הספר חיבוק של אהבה בהוצאת יסוד מכיל בתוכו איורים של דני קרמן. הוא יוצא מתוך נקודת הנחה כי העיסוק בשואה הוא קשה ומורכב בכל גיל, קל וחומר כאשר מדובר בילדים צעירים. למרות זאת הילדים נחשפים בארץ לנושא זה בעיקר בגלל העיסוק המוגבר בו בבתי הספר ובסביבות חינוכיות אחרות ובגלל אזכור השואה בשדה הציבורית.
הספר שלפנינו מיועד לגילאי 5 עד 8 ומאפשר חשיפה ראשונית לנושא באופן תהליכי המותאם לרמתו התבונית-קוגניטיבית של הילד והן להתפתחותו הרגשית. החשיפה לתכנים מדורגת ומבוקרת ומבקשת למנוע חרדה, בלבול, תחושת איום והצפה רגשית.

אירועי השואה מסופרים בהאנשה מפיו של סוס עץ אשר ניתן כמתנה לילדה ברוניה ביום הולדתה החמישי – וכמוה – שרד את תלאות השואה ועלה עמה לארץ ישראל. זהו סיפור של שואה לצד תקומה והוא מזמן דיאלוג מותאם לילדים סביב ערכים הומניים ואוניברסליים.
האיורים מעוררי ההשראה של דני קרמן יוצרים הבחנה בין הנרטיב של הסוס המסופר בזמן הווה ומלווה באיורים צבעוניים ובין סיפור השואה שמלווה בציורים בגוונים של שחור ולבן.
הספר מגיעה עם ערכה המיועדת לאנשי חינוך וגם הורים המבקשים לתווך לילדים את זיכרון השואה והגבורה. היא כוללת מדריך למספר המפרט ומסביר בהרחבה על ההתאמה שבין התכנים שבסיפור לשלבים של התפתחות הילד וכולל ניתוח לימודי ופסיכולוגי של הסיפור, הצעות לפעילויות המשך וכן פרק חשוב מאת המאייר דני קרמן .
חיבוק של אהבה הוא ספרה השני של ד"ר גילה מצליח-ליברמן שהיא פסיכולוגית חינוכית בכירה שמשמשת מנהלת השירות הפסיכולוגי באזור ושימשה פסיכולוגית מחוזית של משרד החינוך.



אין תגובות: