24 בספטמבר 2013

מורים, השתחררו מכבלי השעבוד לפדגוגיה של פחד



מאת אריה קיזל

שוב מוכיחים המורים לאכזבתי כי הם מצויים בשיח קורבני, הפעם סביב בחינות הבגרות. הרי שנים מתחננים המורים שמשרד החינוך יקל עליהם, יוריד מהם את עול בחינות הבגרויות וכל מסע המיקודים (בחומר), המגינים (בציונים) ובעיקר את ההספקים הבלתי נסבלים. והנה, אור בקצה המנהרה ודומה כי נענתה שוועתם ומישהו שומע או לפחות מאזין. ושוב המורים אוחזים בשיח הקורבני שלהם ומתנגדים לשחרור. לא קל להשתחרר מכבלי השעבוד, בעיקר הנלהבות לשעבוד העצמי והצדקותיו.
השחרור מכבלי פדגוגיה של פחד וחשש דורש אומץ חינוכי וגם ציבורי. על ציבור המורים לגלותו כעת לטובתם, לטובת בתי הספר כמרחבי חינוך, לטובת התלמידים שלנו ולטובת החברה שלנו הממתינה לרגע שחרור זה. יש חשש בכל שינוי, יש גם סכנות ואולם במקרה זה האפשרויות העומדות בפני כולנו הן רבות.
כשהיו משועבדים לבגרויות טענו כי לא מאפשרים להם ללמד בכיתות כי "הכל בגרות" והכל נתחם על ידי הבגרויות ולפיכך אין זמן, אין מרחב לשיח כיתתי, אין מקום לדיאלוג, אין דרך להגיע לכל תלמיד. כעת, כאשר מבצבץ האור בקצה המנהרה (ואולי זו רק אלומת אור צרה וקטנה) וכבר נדרכים המורים (הפעם של המקצועות ההומניים כמו היסטוריה וספרות) ונזעקים כי מקצועות אלה נידונו לכליה.
אכן נכון כי מדעי הרוח מאוימים בימים אלה יותר מתמיד גם מהטכנולוגיה המתקדמת והאפליקציה החדשה שבשער ואולם אין זה אומר שהדרך היחידה היא דרך הבגרות. להיפך: יש לבסס כיום יותר מתמיד את מדעי הרוח כמשוחררים משעבוד לבחינות הבגרות ולזוועות ההערכה וחוליהן המתמשכים (ששחקו את המערכת עד דק) וגם להחיותם. לא כל דבר, מורי ומורותי היקרים והיקרות, חייב להיות רק רע או רע יותר. ישנם רגעים גם בחיי המורים וגם בחיי התלמידים וגם בחיי "המערכת" שבה לתקווה יש מקום.
וזהו הרגע. רגע שבו על המורים להצהיר כי עליהם להשתחרר מהבגרות, מהכבלים, מהשעבוד ולדרוש משר החינוך להרחיב את שעות הלימוד במקצועות מדעי הרוח, להעמיקם ולחייב בהם בחינות פנימיות בעלות תוקף מחייב גם באוניברסיטאות בישראל (שאף הן צריכות לעבור שינוי קונספטואלי). לא חובה לדחוק את הספרות וההיסטוריה לשעות אחרונות, לא חובה לבטלם, לא חובה לייאש את עצמנו כבר עתה. מצג השווא של המורים שלפיו מדעי הרוח תלויות בבגרות כאויר לנשימה הוא הדוגמא הטובה ביותר לכבלים המעיקים שהמורים שמו על עצמם ואינם יכולים לראות אלא את כבליהם.
יש אפשרות לראות בנקודה זו גם את האפשרויות והן רבות. איגודי מורים פעילים בהיסטוריה, בספרות ובמדעי הרוח האחרים יכולים ליצור מרחבי למידה אטרקטיביים שבהם תחומי דעת אלה יפרח ויהוו מקור מושך לתלמידים סקרניים.
מורים יקרים, תתקשו לשכנע אותי ששיעורי ההיסטוריה והספרות שלכם שהיו תלויי בגרות בלבד היוו חוויות לימודיות, אינטלקטואליות, רוחניות או אחרות עבור התלמידים שלכם. הם לא היו. שיעורים אלה (לא בגללכם) היו מטחנת חומרים מייבשת ומשעממת אשר אתם (ובעיקר אתם) התלוננתם כל העת כי אינכם יכולים לבצע בהם את הנפלאות שאם רק היו נותנים לכם (כלומר, מסירים את הבגרות) הייתם עושים אותן.
אז הנה, זה הזמן לנפלאות שלכם. זה הזמן ליצירתיות, לשיח של בניה (במקום קורבנות בלתי נסבלת ומתמשכת), לשיח שאין בו מאשימים (את המשרד, את הבגרות, את לחצי הזמן), לשיח שיש בו אפשרויות מתמשכות ופתיחת אופקים חדשים של הערכה אלטרנטיבית, של למידה דיאלוגית ומאפשרת.
אם רק תאמינו (לאן נעלמה אמונתכם?) יש לי תחושה שבעוד מספר שנים גם חוגי ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות באוניברסיטאות אפילו יתמלאו במתעניינים ומתעניינות חדשים וחדשות – אלה יהיו תלמידיכם ותלמידותיכן שפתאום יאהבו שיר, יאהבו סיפור ויאהבו, רחמנא לצלן, לחשוב.


פורסם ב"הד החינוך", אוגוסט 2013



שר החינוך על מעבר בחינת בגרות בספרות בלי קריאת ספר:
 http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/508/785.html?hp=1&cat=404&loc=58


3 תגובות:

אודי מנור אמר/ה...

שעל כך בדיוק אמר יוסף חיים ברנר: "איך נהיה אנו ללא-אנו"...

אנונימי אמר/ה...

ברנר צדק.

מומלצי הבלוגוספירה של אסתי אמר/ה...

תודה רבה. מומלץ אצלי.

http://hamimlatsim.blogspot.co.il/2013/09/510-289-2013.html