21 בספטמבר 2007

מות הסובלנות?




מאת אריה קיזל

כותרת קובץ המאמרים היא יומרנית: "האם הסובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון". הקריאה בו מעמיקה, דווקא היום, את הבלבול בשאלת היסוד שמעלים העורכים ישי מנוחין וירמיהו יובל והיא האם יש שימוש לפילוסופיה מוסרית בחינוך?
יובל כותב על כך:
"ביסודו של דבר החינוך עניינו מצבים קונקרטיים, דוגמא אישית, הרגל, היכולת להפעיל ולתעל בשום שכל אהבה, כבוד, דאגה, רצון, לעיתים פחד, אהדות וסלידות ולגלות אצל אדם אחר משהו שיש לו הד בעצמיותי שלי".
והוא מוסיף:
"אלה כוחות רגש והרגל שאינם בדיוק תוצאה של תיאוריה, שלא לדבר על פילוסופיה. רעיונות – ערכיים, פילוסופיים, דתיים או חברתיים, מדרדרים בנקל להטפה ולדרשה, ולאלו לא נשקף סיכוי רב להשיג תוצאות".
הקובץ הוא פרי יוזמתו של ד"ר דוד הררי המנוח, מזכ"ל הוועד הישראלי לאונסק"ו שפנה אל ישי מנוחין וירמיהו יובל והציע להם לקיים כנס בנושא זה. ואכן, רוב המאמרים בספר מבוססים על הכינוס שנערך באוגוסט 1999 בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים ובקמפוס אל קודס באבו דיס. הספר, בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית מכיל ארבעה שערים: פילוסופיית מוסר וחינוך, אתגרים של חברות מגוונות, מחשבה מחודשת על הסובלנות והדת והאחר כעוגנים של סובלנות.
בשער הראשון פותחת אגנס הלר בשאלה "איך להיות אדם מוסרי בעולם ה(פוסט-) מודרני" ושואלת כיצד ייתכן שאף ש"כל אחד מכיר כמה אנשים מוסריים" עדיין מרבים לדבר על הידרדרות מוסרית. היא תולה את ההכרזות על חוסר מוסר בדורנו, על ההידרדרות האתית ועל הרס המוסר ב"התפוררותן של קהילות המוסר המלוכדות ובעלייתן של נורמות אוניברסאליות יותר של מוסריות".
לטענתה, המוסר מתפורר משום שהנורמות המוגדרות איבדו את תוקפן ופינו את מקומן לנורמות מופשטות וכי המוסר מתפורר משום שבני האדם איבדו לחלוטין את היכולת להבחין בין טוב לרע. במאמר היא אינה מחלצת תשובה ראויה לשאלה היומרנית שהציגה. בסופו היא קובעת:
"אם נאמר לנו שכיום אנשים מעדיפים לגרום עוול מלסבול עוול, הרי אין בכך כל חדש. לולא היו אנשים מרמים, משקרים, גונבים, נשבעים לשקר ורוצחים, לא היה כל צורך בחוקים, בנורמות או בצווים. אך כל עוד אנו יודעים היכן נמצא מרכזו של המעגל, ביכולתנו גם לקבוע את מרחקנו מן המרכז. מה היה קורה אילו לא יכולנו עוד להבחין בין טוב לרע? זו כבר שאלה אחרת. אילו איבדה אבחנה זו את משמעותה, היה גם משפטו של סוקרטס, שמוטב לסבול עוול מאשר לגרום עוול, מאבד את משמעותו, ולא היינו יכולים לדבר על אנשים מוסריים".
אמירה זו כמו קביעתה כי "התהליך המוביל להתפוררותן של מערכות ערכים, כלומר הפקפוק באשר לתוקפן הוא הנותן חיים למוסר" נגועות בסתמיות ואינן מתמודדות עם השאלה הגדולה (מאוד) שהציבה בראש מאמרה.
עדנה אולמן מרגלית טוענת במאמרה "לא רק הזכות אלא גם החובה לחנך" ארבעה טענות. הראשונה, ביסוד חובתם של ההורים לחנך עומדת זכותו של הילד להתחנך. השנייה, זכותו של הילד להתחנך היא זכות אנושית בסיסית שאינה ניתנת לשלילה וזכותם של ההורים לחנך אינה כזו. השלישית, אין יחס פנימי בין חובת ההורים לחנך ובין זכותם לחנך – השתיים אינן תלויות זו בזו והרביעית, זכותם של ההורים לחנך וזכותה של המדינה לחנך הן זכויות משני סוגים שונים.
ממשל המערה לאלפטון ועד על החירות למיל יוצאת אולמן-מרגלית במסע הזכויות והחובות כשהיא מציבה לעצמה מטרה לאתר את המקורות הבלבול האופף את מכלול החובות והזכויות בנושא חינוך. בסיום מאמרה היא מציעה קטלוג סיכמתי של מקורות הבלבול האפשריים העולים מן הדיון.
וזה הקטלוג:
1. מהביטוי "הזכות לחינוך" לא ברור אם מדובר בזכות להתחנך או בזכות לחנך.
2. הזכות להתחנך והזכות לחנך שונות מאוד זו מזו.
3. קווי התיחום בין חינוך, הוראה וחינוך פורמאלי אינם חדים דיים.
4. המקרים שבהם מתקיימות הן הזכות לעשות דבר מה הן החובה לעשות דבר מה אינם שכיחים.
5. ייתכן שזהו המקרה היחיד שבו לא זו בלבד שמתקיימות הזכות לעשות דבר מה והחובה לעשות דבר מה, אלא קיימת גם הזכות שיעשו לפלוני דבר מה.
6. המקרים שבהם יש לאדם הן הזכות הן החובה לעשות דבר מה אינם עשויים מקשה אחת אלא נחלקים לשתי קבוצות: קבוצת ה'דו קיום' (שבה הזכות והחובה קיימות זו בצד זו ומוצדקות מבלי להיות תלויות זו בזו) וקבוצת הזכויות שאינן ניתנות לשלילה (שם החובה נובעת, פחות או יותר, מהזכות).
7. הזכות והחובה לחנך שייכות לקבוצת הדו-קיום ואילו הזכות להתחנך שייכת לקבוצת הזכויות שאינן ניתנות לשלילה.
8. הזכות להתחנך מתייחסת בראש ובראשונה לבני אדם שהם קטינים מבחינה משפטית, מה שמסבך במידה מסוימת את הזכות הזאת מבחינת היותה בלתי ניתנת לשלילה (שכן המובן שלפיו הילד הוא לא רק בעל הזכות אלא שגם, בתור קטין, מוטלת עליו חובה הוא בעייתי).
9. מאזן הזכויות בין ההורים למדינה בנושא החינוך שנוי במחלוקת (כחלק ממחלוקת רחבה יותר בין אלה הקרויים ליברלים פרפקציוניסטים ובין ליברליים פוליטיים) ואין לו פתרון ברור בתיאוריה הפוליטית הליברלית בת זמננו. (עמ' 35 – 36).
עידו לנדאו יוצא במאמרו החשוב "חינוך ורב תרבותיות: יתרונות וסכנות" אל הסכנות של הרב תרבותיות. הדיון שלו "מבוסס על ההנחה שלבני אדם יש זכות לשמר את תרבותם ולפתחה ושנגרם להם נזק אם ייחודה של מורשתם וערכה אינם זוכים להכרה".
לטענתו "אף על פי שקשיים כאלה שכיחים וגורמים נזק רב, הם זוכים לדיון מצומצם יחסית בספרות התומכת ברב-תרבותיות ואין נאבקים בהם במידה מספקת בעת יישומן של תכניות רב תרבותיות".
לטענתו "חינוך הוא אמצעי חשוב והכרחי להתמודד עם קשיים מסוג זה". למעשה מאמר זה יכול לשמש בסיס לדיון במערכת החינוך אל מול הדרישות לרב-תרבותיות והאופנה של אימוצה בכל מחיר, בלא בחינת המחירים.
אל מול גל מעריצי הרב-תרבותיות, על המגוון המעניין שלהם, כאלה הנושאים אותה כמנטרה פותרת בעיות-כל מעמיד לנדאו מראה בהירה של קשיים ובעיות. שלא במתכוון, הוא כותב, רב תרבותיות עלולה לעודד שמרנות יתר, יחד עם נטייה להציג את "תרבותך שלך במונחים רומנטיים-אידיאליים. התרבות מוצגת בצורה פשטנית ומתוארת כמושלמת כמעט ונוטה להתעלם מהתנהגות לא מוסרית שבה לקו דורות העבר וההווה, מאדישות של רבים מבני הקבוצה לתרבותם כביכול או מהמקרים שבהם מנהיגי הקבוצה נקטו פעולות שהועילו לעצמם יותר מאשר לקבוצתם".
הסתגרות והתעלמות מההיצע של תרבויות אחרות לצד עוינות כלפי סוג של ביקורת על קבוצתך שלך עם הגזמה בעצמתם ובחשיבותם של הבדלים בין קבוצות הן תופעות מסוכנות גם כן, לדעת לנדאו.
הרב תרבותיות נוטה להדגיש הדגשת יתר בין הקבוצות שעלולה להביא גם להכחשה של ההבדלים הקיימים בתוכן תוך הדגשת האחדות והליכוד בתוך הקבוצות וכן לגישה שאינה מכבדת אינדיווידואליות, השמדתן של קבוצות אחרות ואף שנאה כלפיהן עד תפיסות גזעניות.
דניאל בל אופטימי יותר מלנדאו ומתרכז בחשיבותו של הייצוג הדרוש לתרבויות בתכנית הלימודים של בית הספר. הוא התנסה במאפייניו המיוחדים של המצב בסינגפור שבה יש מהגרים מסין, מהודו ומן האיים המלאיים-מוסלמים ומסיק שעל המורה להשתדל לבנות תכנית קורס השואבת מתרומתם של המלומדים בני כל הקבוצות האתניות המיוצגות בכיתה.
בשורה של מאמרים נבחנת מחשבה מחודשת על הסובלנות. ירמיהו יובל מבחין בין מושג הסובלנות הישן, הנתפס כמעשה חסד ובין סובלנות מן הסוג הנדרש כיום, המבוססת על ההכרה באחרים כיצורים בעלי זכויות. יובל קובע כי סוג הסובלנות הנדרש בעולם של ימינו אינו נוגע כל כך לערכיו של הזולת כמו לעצם היותו: עצם אחרותו, היות הזולת זר בגזעו, במוצאו, בקבוצתו האתנית, במגדרו, בתכונות גופו.
יובל קורא לתיאוריה מוסרית שתענה על הצורך להבחין בין אישיותו (או הווייתו) של הזולת, בין אמונותיו וערכיו תוך הגדרה מחדש את הסובלנות במונחים של הכרה בזכות. במאמר זה, על אף רוחב היריעה המרשים שלו, לא ניתנת תשובה מספקת לשאלת הסבל המיותר.
יובל מסכם:
"השאלה כיצד להתמודד עם הבלתי נסבל היא סוגיה רחבה שהפילוסופיה לבדה לא תוכל להשיב עליה. כדי לבצע שיפוט ראוי נדרש מידע הכולל גם ידע וניסיון מסוגים שונים... לא כל מה שהוא בלתי נסבל מבחינה מוסרית צריך להיות גם בלתי נסבל מבחינה משפטית... אין לבלבל סובלנות עם הססנות ונמיכות רוח. גם הסובלנות, כמו כל מטרה חברתית ראויה זקוקה לנאמנים המסורים לה בתוקף...".
ישי מנוחין במאמרו "האם הסובלנות נחוצה" מייתר את המילה "סובלנות" ומציע אלטרנטיבה אמיצה מבחינתו, אף כי יתכן שהיא נחבטת אל הניואנס השולי ואינה מתמודדת עם האתגרים שמעמידה בפנינו הסובלנות המוסרית. החלפת מילה במילה אינה הישועה שאליו נושא העולם את עיניו, ככותרת קובץ המאמרים: "חינוך מוסרי בעולם מגוון". למעשה, מנוחין מאמץ את ההשקפה שהסובלנות הפסידה וכי היא אינה רלוונטית:
"סובלנות ופלורליזם הם מונחים המתנגשים זה בזה, אינם מתיישבים זה עם זה ואף מוציאים זה את זה. בעולם פלורליסטי ודמוקרטי סובלנות היא גישה מיותרת הן כלפי עמדות לגיטימיות הן כלפי עמדות שאינן לגיטימיות".
מנוחין מבקש להחליף את "המונח הפגום סובלנות שיש בו חוסר בהירות, חוסר קוהרנטיות ועמימות מושגית" ושהוא לדבריו "מיותר ואין בו צורך" בפלורליזם "שביכולתו למלא את תפקידיו של המונח 'סובלנות' ואף יותר מכך". לאמונתו, "פלורליזם דמוקרטי" הוא דווקא המושג המונע אכיפת אמונות, עמדות והתנהגויות מסוימות בתוך גבולות הלגיטימיות. לדבריו, "זהו מונח המאפשר לבני אדם לחיות יחד בחברה למרות הפערים, השקפות העולם השונות והמחלוקות הערכיות העמוקות השוררות ביניהם".
בשער האחרון של הקובץ חוקרים מרקע דתי וחילוני נדרשים לבעיית הסובלנות כלפי השונות. כך למשל האב מרסל דיבואה פותח במשפט המפורסם בתולדות הכנסייה "מחוץ לכנסיה – אין גאולה" וטוען כי אי סובלנות מסוג זה היא סימן למחלה באמונה והוא אף מרחיק לכת באומרו כי "המבנה הפנימי של אמונה דתית אותנטית מחייב את קיומה של סתירה פנימית בין אי סובלנות ובין אמונה. לדבריו, האמונה היא מתנה כפולה: בתוכנה ובכוח להאמין. אי הסובלנות, על כן, היא פצע בהרמוניה זו.

אין תגובות: