21 בספטמבר 2007

עשרים שנה אחרי: בחזרה ל"המיתוס של היטלר"







מאת אריה קיזל

ספרו של איאן קרשו, פרופ' להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטת נוטינגהם שיצא לאור בארץ ב-1998 הוא בעל ערך ומקץ כמעט שני עשורים מאז נכתב באנגלית תחת השם "THE ‘HITLER MYTH’ ” הוא ראוי לעיון מחודש.
הקיבעונות האידיאולוגים של היטלר אין בהם די להסברת הפופולאריות שלו. יש להתמקד בתדמיתו של היטלר כפיהרר. יש לחפש את המקור לפופולאריות העצומה של היטלר במי שהעריצו אותו ולא במנהיג עצמו. הספר מנסה לצעוד בכיוון זה. הוא מעוניין בתהליך התעמולה, בבניין התדמית ומעל לכל - במידת קבלתה של התדמית בקרב העם הגרמני (איך נתפש היטלר לפני הרייך השלישי ובמהלכו). פחות היטלר ויותר הדרך שמיליוני הגרמנים ראו אותו. המיתוס של היטלר, התדמית ההרואית והתפישה העממית את היטלר שייחסה לו קווי אופי ומניעים שבאופן רגיל היו שונים במידה רבה מהמציאות. היטלר הקדיש תשומת לב רבה ביותר לבניית תדמיתו הציבורית. הוא שקד על סגנונו ותנוחתו בנאומיו ובהופעותיו בפומבי. להוט היה להסתיר כל שמץ של פגם אנושי.
גבלס טען ב- 1941 כי יצירת "המיתוס של היטלר" היא הישגו התעמולתי הגדול ביותר. התדמית ה"הרואית" של היטלר נוצרה בידי ההמונים יותר מאשר נכפתה עליהם.
מקורות המחקר של קרשו מתחלקים לשני סוגים: דיווחים פנימיים סודיים רבים מספור שעניינם דעות ומוראל שאספו פקידי הממשלה הגרמנית, אנשי המשטרה ושלטונות המשפט, סוכנויות של המפלגה הנאצית ומשטרת הביטחון (ס.ד.). לצידם, דיווחים עשירי תוכן שהועברו מגרמניה עד שנות המלחמה הראשונות אל מתנגדיו הגולים של המשטר הנאצי. בעיקר היו אלה שהגיעו אל מתנגדיו הגולים של המשטר הנאצי ובעיקר אלה שהגיעו והופצו בידי ההנהגה הגולה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (ה-SPD שהחלה לקרוא אז לעצמה סופאד) בפראג, בפאריס ולבסוף בלונדון.
המקורות מוגבלים משום שקשה לכמת את הפופולאריות של היטלר בכל זמן נתון שהוא ברייך השלישי. דיווחי סוכניו של המשטר נותנים בידינו מספר גדול ומגוון של אמירות סובייקטיביות ושיפוטי איכות על דעת הקהל. לא ניתן היה להשמיע דעות נגד היטלר אלא שמאמצע המלחמה הצטבר מכלול הערות שליליות שיש בהן ביטוי אמיתי ובהן ביקורת על היטלר. בדיווחי הסופאד נאחזו בכל ביטוי לרגש אנטי נאצי.
המחקר מנסה להוכיח שההערצה להיטלר נשענה פחות על העקרונות המוזרים והמסתוריים של האידיאולוגיה הנאצית ויותר על ערכים חברתיים ופוליטיים .
החלק הראשון של הספר דן בתדמיתו של היטלר בתקופה הויימארית והוא כולל סקירה אודות היטלר עושה הצרות בבתי בירה פרובינציאליים, רחוק מזיהויו עם תדמית המנהיגות ה"הרואית". מאמצע שנות השלושים הפך החזון שרק בשוליים המטורפים של הימין הקיצוני החלו להתייחס אליו בכובד ראש ובהמשך חל גידול במיתוס וקבלתו על ידי כשליש מהאוכלוסייה, מצביעי הנאצים. אפילו אחרי הניצחון בבחירות 1930 המשיכו רבים מהמשקיפים האינטליגנטים ובעלי המידע בזירה הפוליטית בגרמניה להאמין שהמפלגה הנאצית תתפורר. הגושים האידיאולוגיים המתחרים: השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי, הקתוליות הפוליטית והימין הלאומני הבורגני-שמרני תרמו אפילו "תדמיות נגד" ומיקדו את תשומת הלב באדולף היטלר. במהלך חמש מערכות הבחירות של 1932 כשהאנרגיה המטורפת של המפלגה הנאצית התסיסה את גרמניה נסק פולחן הפיהרר לגבהים חדשים. המפלגה החלה לראות אותו כ"ישו" חדש. ביטויים של חנופה צצו מכל עבר. קרשו מציין שקיים סיבוך בהבנת מגוון המניעים לתמיכה בנאציזם. היעדר סקרי דעת קהל מביאים להשערות.
ב-1932 התמזג הרעיון הנאצי עם דמותו של הפיהרר. ההשפעה החזותית של הנאצים הייתה מהממת. האמצעים היו בין היתר: כרזה שהציגה את ראשו של היטלר על גבי רקע שחור לגמרי, סיסמאות קצרות כמו "הפיהרר, הנביא, הלוחם... תקוותם האחרונה של ההמונים, סמלה הזוהר של כמיהתה של גרמניה לחירות", היטלר במטוס מעל שמי גרמניה (עם הכתובת "הפיהרר מעל גרמניה"), 12 נאומים ב- 11 ימים, הרצאות ב- 148 אסיפות המונים לפני קהל של 20 - 30 אלף איש.
שלושה גורמים מסבירים כיצד הצליח פולחן הפיהרר להדהים אחרי ינואר 1933, להרחיב את אחיזתו ולהגיע לרוב המכריע של הגרמנים:
1. השיטה והמנהיגות הפוליטית של ויימאר פשטו את הרגל. מנהיג דינאמי, נמרץ, מלא רוח נעורים, המציע שינוי כיוון החלטי גרמה למשיכה.
2. ההערכה הנמוכה כלפי היטלר לפני 1933 סללה את הדרך (בתחושה של נטיית חסד מתוך רגשי עליונות ואחר כך בהתלהבות מכל הלב) כלפי היטלר של אחרי 1933.
3. היטלר גילם קונסנזוס אידיאולוגי מבוסס היטב שהקיף מחנות פוליטיים נרחבים. יסודותיו: אנטי מרקסיזם ארסי, עוינות לשיטה הדמוקרטית ורצון להבראה.
הפרק השני של הספר דן בפרופיל התעמולה של היטלר ב- 1933 עד 1936. ממשלתו של היטלר ניחנה בדינאמיות ובעוצמה המנוגדת לשיתוקם של הממשלים הקודמים. מדיניות הפנים של שריפת הרייכסטאג, פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות באמצעות פקודת חירום להגנת העם והמדינה וצעדים נגד הקומוניסטים כולל מעצר אלפים נתקלו בביקורת מועטה במדינה וזכו לתמיכה רבה בקרב רוב הגרמנים הפשוטים, בני המעמד הבינוני ובקרב האוכלוסייה הכפרית. המטרה הייתה גם הצגת מדיניות-חוץ לא אגרסיבית.
בבחירות של מארס 1933 עדיין נתנו פחות ממחצית הבוחרים את קולותיהם למפלגה הנאצית שלא הייתה מסוגלת לפרוץ את גושי מצביעי השמאל והקתוליות הפוליטית. שיטות התעמולה וחיזוק המיתוס היו באמצעות פולחן אישיות, ימי הולדת ראוותניים, שזירות פרחים, הוקרה והערצה לקנצלר העם. גל תשבחות בעיתונים הביאה לתחושה של "אתה בחוץ אם אתה לא משתתף". יצרני פולחן הפיהרר הכירו בכך שהדגש הרב בגניוס של היטלר (כמומחה גדול לבימה ולתיאטרון, כבנאי וארכיטקט) יש בהם כדי לפגוע בתדמית העממית שלו, ב"תכונות האנושיות" ולכן החליטו להגביר את התעמולה בנושא ביקורים אצל לוחמים ותיקים כחלק מהניסיון לקרבו אל העם, אל הפטריוטיזם העממי.
ההתלהבות של קיץ 1933 באשר לסיכויי הכלכלה נמוגו. איכרים, חלקים מהמעמד הבינוני ומיליוני מובטלים חשו כי התעמולה היא זו שמשכנעת אותם. הדבר התבטא ביום ההולדת של הפיהרר במחצית הראשונה של 1934. אבל התעמולה העבירה את התחושות הללו למצב שבו הפיהרר שולט במצב ויודע את הדרך קדימה. ברור שלמיתוס של היטלר נודע תפקיד מייצב ואינטגרטיבי חיוני.
בקיץ 1934 תרמו "הפוטש של רהם" ומיזוג תפקידי הקאנצלר ונשיא הרייך אחרי מות הינדנבורג לקידום תדמית הפיהרר. אנשיו ניצלו את מות הינדנבורג להמשכיות של "התנועה הנאצית הצעירה". היטלר הראה כביכול נדיבות לב לאליטות השמרניות.
בין 1934 ל-1935 החל פולחן הפיהרר לקבוע את הדוקטרינה החוקתית של הרייך השלישי. ניסוחים כמו מדינת הפיהרר, כוח בלתי מוגבל והורדת הממשלה לגוף מייעץ שלטו ברטוריקה הגרמנית.
ב-1935 חל שפל במוראל (בין היתר כתוצאה מתלונות על הכלכלה) ולעומת זאת היו שתי הצלחות "לאומיות": משאל העם על חבל הסאאר בינואר שתוצאותיו היו טובות במיוחד והנהגת חובת הגיוס לצבא כמעשה זלזול בבעלות הברית. באותה שנה היו שינויים נוספים: הקפאת השכר הנמוך, העלייה החדה בהוצאות המחייה, המחסור במזון ושיעור אבטלה גבוה הביאו לאי שביעות רצון ואי שקט באזורי תעשיה ואיימו על מעמדו של היטלר. התנאים אף השתפרו בחורף 1935 - 1936. כשדיווחו לו על מצב הרוח הרע הוא קבע שפשוט אין להוסיף ולבצע בדיקות שכאלה.
קרשו לא רואה את המצעד אל חבל הריין במארס 1936 במטרה להסיט את תשומת הלב מאי השקט הפנימי. גם לשיקולים פנימיים נודע משקל ולו באשר לקביעת מועד הכיבוש מחדש. שגריר גרמניה ברומא, פון האסל ביטא את הדעה כי הסיבות למבצע היו פנימיות: היטלר חש את דעיכת ההתלהבות מהמשטר וראה כורח בחיפוש סיסמא חדשה, משלהבת המונים. פון האסל היה תמים דעים כי השיקולים הפנימיים עמדו בראש מענייניו של היטלר שגל הערצה כלפיו שטף את גרמניה.
פרק שלישי דן בהיטלר וההיטלרים הקטנים. ההתלהבות מהיטלר לא הולידה תמיד התלהבות למפלגה הנאצית. הפער בין התדמיות המנוגדות התבסס בשנים הראשונות של הדיקטטורה. האירועים שתרמו לתדמיתו של היטלר היו למשל ליל הסכינים הארוכות, החזרת הסדר על ידי סילוק מנהיגות הס.א. וחיסול רהם ומנהיגים אחרים ב-ס.א. (יוני 1934).
הפרק רביעי דן בתדמית היטלר ומאבק הכנסייה. המאבק בין היטלר לבין הכנסייה עורר עוינות רבה כלפי המפלגה הנאצית אבל השפיע פחות על האהדה להיטלר. המשיחיות ההיטלראית איימה על הכנסייה ונוצר עימות חזק בעיקר בין הכנסייה הקתולית לבין היטלר. למרות זאת גם אנשי כנסיה חשובים השתכנעו כי היטלר באופיו הוא בעל נטייה דתית עמוקה. הפרוטסטנטים היו פחות עוינים כלפיו. אלא ששתי הכנסיות הדגישו כי את הצורך בנאמנות לפיהרר בגלל "הסכנה הבולשיביקית". יותר משליש מהכמורה הקתולית שלא השתייכה למסדר דתי כלשהו היו נתונים לענישה פוליטית כלשהי בתקופת הרייך השלישי וזאת בגלל "ביקורת על המשטר", "חוסר אחריות פוליטית" ומניעים דומים.
פרק חמישי דן בהיטלר המדינאי. היטלר זכה להערכה בגלל שתדמיתו התבססה על כך שהוא נתפס כחלק חיצוני לבעיות המפלגתיות של היום יום. היטלר ציין במדיניות פנים (בנאומים) את מרחב המחיה אבל המשיך שלא להבליט את כוונות ההתפשטות והאימפריאליזם. הוא הבין כי דיבור כזה היה מסוכן לא רק מבחינה דיפלומטית אלא גם מבחינת יחסי הפנים, כיוון שהיה מכביד מלכתחילה על הרצון המלכד פוליטית להחזרת הכבוד הלאומי והגדולה בשל הפחד ממלחמה חדשה. קרשו מסביר בספרו כי מרבית העם הגרמני רצה כבוד אבל לא רצה את המלחמה כמחיר לאותו כבוד.
היטלר הבין שעליו לספק סדרת הצלחות מהירות במדיניות החוץ והדיפלומטיה בשנתיים הראשונות של המלחמה. התעמולה הנאצית הצליחה בבירור ליצור אוירה של התרוממות רוח פראית, עיוורת, בעקבות הצלחות מדיניות החוץ של המשטר אבל לא היה בכוחה להפוך את המדיניות להתלהבות מהמלחמה. זו הייתה נקודה מכרעת בעיצוב דעת הקהל כלפי מדיניות החוץ של היטלר (הוא הוצג כאיש שלום, המבקש להשיג את מטרותיו בכישוריו הפוליטיים ולא בכוח הנשק וכי כל כוונותיו לבנות את העוצמה הצבאית למטרות הגנה ולא התקפה. הוורמאכט הוצג ככוח נדרש במדיניות הגרמנית כדי להחזיר את האומה למעמד שבו נמצאים אויביה ולשמור על השלום הלאומי).
באותה תקופה החל שימוש במושג "ניצחון בלי שפיכות דמים". היטלר נאם נאומים חשובים בנושא הבטחת השלום העולמי. הניצחון והכיבוש מחדש של חבל הריין (מארס 1936) הביאו לעלייה בפופולאריות של היטלר. היטלר הוכח כרב אומן גם בידי המפקפקים.
איחוד גרמניה ואוסטריה הביא להצלחה בלתי רגילה של היטלר. הגרמנים ראו באיחוד זה עוד הצלחה ללא שפיכות דמים. דעת הקהל התחלקה אז לשלושה: קבוצת הלהוטים חסרי זהירות שרצתה צבא חזק כדי להשתמש בו, בעלי החרדות שהיו בטוחים שתפרוץ מלחמה וגרמניה לא תוכל לנצח בגלל החולשה הכלכלית שלה וחברי המפלגה שתמכו תמיד בהיטלר.
אלא שמשבר הסודטים העיד על אובדן אמון או חוסר אמון ממשי משום שהיה חשש כי תתלקח מלחמה גדולה. חלה עליה גדולה בביקורת הגלויה כנגד היטלר. אלא שהסכם מינכן העניק לו מחדש את המעמד כמעט האגדי. אויבי המשטר פורקו מנשק הביקורת וסולק כל יסוד של ביקורת.
קרשו טוען כי הפופולאריות של היטלר נסמכה עדיין על יכולתו לשמור על השלום אבל אז החלה מלחמת העולם השנייה. התעמולה הגרמנית שיחקה בקלות במשפטים הקדומים נגד הפולנים ושכנעה כי התערבות מזוינת הייתה אפשרות יחידה להפסיק את התגרויות הפולנים.
למבנה התעמולתי של היטלר המשתוקק לשלום שנבנה בשנים האחרונות עדיין נודעה בבירור השפעה על האוכלוסייה שנמנעה ממנה הגישה לפרשנות בעיתונים חוץ לארץ. דחיית הצעותיו לשלום כביכול אחרי הניצחון על פולין היוו אפשרות להמשיך הלאה ולשכנע כי אנגליה שואפת להרס גרמניה.
הפרק השישי דן בשיא הפופולאריות בגלל הבליצקריג (1940 - 1941). הילת המנצח הצליחה בגלל הניצחון שרדף ניצחון. כשהיה הניצחון למפלה הידרדרו התנאים הפנימיים וחזון האוטופיה החליף את מקומו למציאות של מלחמה טוטאלית ותדמיתו החלה להתנפץ.
עד אביב 1941 נשען האמון המתמשך והבלתי מעורער בפיהרר במידה לא קטנה על כך שהמלחמה לא פגעה קשה בחיי היום יום. הפער בין הפופולאריות העצומה של היטלר לבין מעמדה הנמוך בדרך כלל של המפלגה הנאצית המשיך להיות בולט בשנים הראשונות למלחמה. המלחמה חיזקה רגשות אחדות ופטריוטיות אך הם לא תאמו את האידיאל של "קהילת העם" שהמפלגה הכריזה עליו והטיפה לו.
הפרק השביעי דן בכך שהמיתוס של היטלר לא יכול היה להתפרק באחת אלא היה נתון לירידה ממושכת, אל האכזבה ההדרגתית המורכבת. הדבר נגרם בין היתר בגלל שהתעמולה לא הכינה את הציבור הגרמני לפתיחת המלחמה ברוסיה. נאומיו של היטלר כבר לא שידרו ביטחון עצמי שכזה והם לא הצליחו לעלות את המוראל.
זמן רב לפני סטלינגרד משפחות רבות נטו להשתמש במשפט "למען הפיהרר ולמען העם" במודעות אבל על מות יקירם. מבדיקה שנערכה מתברר כי חלה ירידה דרמטית בשימוש במילה "פיהרר" מאוחר יותר, דבר שמעיד יותר מכל על הירידה בפופולאריות שלו.
המפלה בסטלינגרד גרמה לשינוי דרמטי בדעת הקהל ובמפלגה. חלה התפשטות של שידורי רדיו בלתי חוקיים וגרפיטי שתקף את היטלר כרוצח מסטלינגרד החל להתפשט. חל מיזוג בין תדמית הפיהרר לבין תדמית המפלגה ושניהם היו בירידה תלולה.
הפרק השמיני דן בכך שההפצצות על גרמניה והדיווחים על הפגיעות בחזית הביאו לירידה בתמיכה. חברי מפלגה נמנעו מברכת הייל היטלר ומיעטו לענוד את תגי המפלגה. אחד מכל שלושה גרמנים ציין בסקר לאחר המלחמה כי ההפצצות שערכו האמריקאים השפיעו יותר מכל על המוראל של העם. היטלר הגביר את הרטוריקה למרות שנעלם לשבועות ארוכים. הצנזורה הגרמנית גילתה גידול ניכר באמירות שליליות של חיילים נגד היטלר.
החלק התשיעי דן בבעיה היהודית. הייתכן כי לאנטישמיות שהייתה ציר מרכזי בהשקפת העולם של היטלר נודעה משמעות מזערית בעיצוב הקשרים בין הפיהרר והעם? האם גם בתחום זה הייתה תדמיתו של היטלר מנותקת מהמציאות?
בין 1919 ל - 1924 השתמש היטלר רבות ביהודים בתעמולה שלו. בדיקת כל הנאומים והמאמרים שלו מגלים את הארסיות הקשה שהפגין כלפי יהודים.
אחרי 1923 עבר היטלר לאנטי מרקסיזם כי הוא גילה שהוא בעל חשיבות גדולה יותר. ב- 1935 סביב חקיקת חוקי נירנברג הוא שב ליהודים ורק שנתיים לאחר מכן הוא שב אליה שוב וזאת בגלל המשחקים האולימפיים ושיקולי מדיניות חוץ.
ב-1938 כמעט ולא הוזכרו היהודים בהופעותיו הפומביות והיטלר ניווט את עצמו הרחק מהשאלה היהודית. הוא הגביר את הנאומים האנטישמים בגלל הרגשות האנטי גרמניים שגברו בארצות הברית ובבריטניה לאחר ליל הבדולח.
גם בנושא ההשמדה יש עירוב של מדיניות פנים ומדיניות חוץ. מצד אחד היטלר הפריח רמזים ברבריים אבל מנוסחים באופן כללי ומופשט על המאורעות האיומים במזרח ומצד שני דיכא מידע מוצק על אופן ביצוע מעשי הרצח ההמוניים.
המסקנה של קרשו היא כי למרות מעמדה המרכזי הייתה לאנטישמיות רק חשיבות משנית בהידוק הקשר המיוחד במינו בין הפיהרר לעם, דבר שהעניק לרייך השלישי את הלגיטימציה הציבורית שלו ואת בסיס התמיכה העממי. נידוי היהודים היה גורם מרכזי אך נספח ולא גורם מניע מרכזי לגבי רוב הגרמנים. תדמיתו של היטלר בתחום יסודי וחשוב זה שוב נותקה בבירור מהמציאות. בהחלטתו להגביל את הביטוי הפומבי לשנאותיו ולפרנויה שלו לשם השגת מטרות פוליטיות ודיפלומטיות להרחבת כוח המשיכה שלו ולמניעת ניכר מיותר בבית ובחו"ל הוא נמנע מקשר מפורש עם התהליכים הממשיים של הרצח.



אין תגובות: