"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

21 בספטמבר 2007

משפטי נירנברג ואלברט שפאר

שפאר



משפטי נירנברג
אלברט שפאר: נטילת אחריות אישית ומיניסטריאלית

מאת אריה קיזל

התחנות שעבר אלברט שפאר אל ספסל הנאשמים במשפט נירנברג עברו דרך מוקדי הכוח המרכזיים של הממשל הנאצי. שפאר היה אדריכל צעיר כאשר בשנת 1930 התחיל להיות מושפע, כרבים מן הצעירים בימים ההם, מן הקסם השטני של היטלר. הכשרון הארכיטקטוני שלו משך את תשומת לבו של הפיהרר שביקש לראות בשפאר התגשמות חלומותיו. "אדריכלות גרמנית מקורית מעל לכל", כדברי היטלר.
כאשר מונה שפאר לשר החימוש והייצור המלחמתי, הוא התגלה כבעל כושר ארגון יוצא דופן, הן בארגון הייצור המלחמתי והן בפיתוח מוצלח של רעיונות חדשים. עם כישלון סטלינגראד, החל שפאר לחוש באובדן הניצחון אך המשיך להשקיע את רובו בתעשיית היצור המלחמתי והרחבתה. ההערצה שלו להיטלר הועמה בשנות המלחמה האחרונות כאשר ראה מול עיניו מנהיג אכול מגלומניה מנהל מדיניות בלתי הגיונית, חסר יציבות, אשר פקד להרוס את גרמניה ולהשאיר אדמה חרוכה.
עם התאבדותו של היטלר, נותר שפאר אחד מאנשיה המרכזיים של גרמניה המובסת. הוא ניצב לימינו של גרוסאדמיראל קארל דוניץ, ראשה החדש של המדינה ההרוסה. בהשראתו של שפאר נאם דוניץ את הנאום המפורסם לעם הגרמני שבו קרא לגשת, ללא דיחוי ובמלוא המרץ לשיקום ההריסות ולהחזרת החיים למסלולם התקין, באותם אזורים שכבר נכבשו על ידי בנות הברית.
חודשים ספורים לאחר כניעת גרמניה לבעלות הברית מצא עצמו שפאר בכלא נירנברג, בקומה התחתונה יחד עם 20 פושעים נאצים אחרים, ממתין לדינו. שם, בתא מספר 17, הקרוב ביותר ליציאה מהקומה, סמוך לתאו של רוזנברג, גיבש אלברט שפאר את אסטרטגית ההגנה שלו, שהייתה שונה לחלוטין מזו של גרינג.
כשקיבל לידיו של את כתב האישום, עם תום ימי החקירה, נותר המום. הוא קיווה כי נגד כל אחד מן הנאשמים יוגש כתב אישום נפרד אך התברר לו כי כולם הואשמו יחדיו ובמשותף בכל הפשעים המחרידים.
מזיכרונותיו של שפאר עולה כי לאחר העיון בכתב האישום, גיבש את קו ההגנה. "לא ליחס חשיבות לגורלי, לא להיאבק על הצלחת חיי אלא לקבל על עצמי את האחריות שבמשמעותה הכללית אכן הייתי שותף לה. חרף מאמצי פרקליטי להניאני מכך ועל אף המעמסה הנפשית הכבדה שעצם מהלך המשפט הטיל עלי, דבקתי בהחלטה זו ולא סטיתי ממנה עד הסוף".
אין בידינו אפשרות לבדוק את כנות כוונותיו של שפאר. כל מה שנותר בידינו הם זיכרונותיו מתקופת שירותו תחת היטלר ומהכלא וכן הפרוטוקול של דיוני בית המשפט. שפאר טוען בזיכרונותיו כי החלטתו להודות באחריות שלו הועמדה במבחן קשה של אומץ נפשי וגם פיתוי להתכחש לה ברגעי בהלה וחרדת מוות במשך כל המשפט. הוא טוען כי בשיחותיו עם הנאשמים האחרים נתקל בגישה שחצנית או מיתממת. מלבד האנס פריטצשה, לשעבר מנהל מחלקת רשות השידור במיניסטריון התעמולה, איש לא הזדהה עם החלטתו להודות באשמה וליטול עליו אחריות. במועד מאוחר יותר, אחרי פתיחת המשפט, גם סייס-אינקווראט החל לגלות הבנה מסוימת להשקפתו.
האויב המוצהר ביותר שלו, במהלך כל ימיהם בכלא ובבית המשפט, היה גרינג שטען כי בלאו הכי כבר נגזר מראש דין המוות על כולם, ללא הבדל "ובלאו הכי לאיש מאתנו אין עוד סיכוי כלשהו, כך שאין טעם לטרוח בניסיון להגן על עצמנו במשפט". שפאר סבר כי העתיד הוכיח שדווקא גרינג, אשר הצהיר כי אין טעם להיאבק, עלה על כל שאר הנאשמים במידת הדבקות העיקשת שבה ניסה להגן על עצמו ולהוכיח את חפותו.
הפסיכולוג, ד"ר ג.מ. גילברט התרשם עם תחילת העבודה עם הפושעים כי שפאר תופס את אשמת הנאצים תפיסה הפגנתית פחות וכנה יותר מכל נאצי אחר והוא כנראה המציאותי שבכולם. את ההתרשמויות הללו מסכם גילברט בכך ששפאר קבע לא פעם שהפושעים שמנסים עתה להתנער מהאשמה "הם הגיבורים שהוליכו את גרמניה אל חורבנה".
עקב הפגנת עצמאות זו מצידו של שפאר, החליטה הנהלת הכלא, ואף גילברט בשירותה, להשתמש בשפאר, כדי להשפיע על שאר הנאשמים שיתרחקו מהשפעתו של גרינג. הנהלת הכלא והתביעה ראתה חשיבות בהודאה של הנאשמים באשמה ובהבעת חרטה, אף כי היה ברור מלכתחילה שהדבר לא יגרור בהכרח הקלה משמעותית בעונשם, לפחות לא של הנאשמים העיקריים.
לאחר הקרנת הסרטים המזוויעים הראשונים, תוך כדי פרשת התביעה בבית המשפט, בלט שפאר בכך שהביע זעזוע מהסרטים. כבר באחד הערבים הראשונים, בתאו, אמר כי נתחזקה בו החלטתו להודות באחריות קיבוצית של הנהגת המפלגה ולזכות את העם הגרמני מן ההאשמה. לסניגורו כתב כבר בתחילת המשפט כי ככל שנפרשת והולכת לפניו יריעת המשפט בכללותו, על כל משמעותו והשלכותיו, כן נראים בעיניו טפלים ומגוחכים יותר כל הנימוקים שהוא עשוי להעלות להגנתו.
ביטויי הבוז של שפאר כלפי הפושעים האחרים, שביקשו להציל את עורם, התגברו והלכו ככל שהעדויות הצטברו. כל עדות וכל אסמכתא הוסיפה לתחושתה שהפשעים המחרידים שבהם הואשם, יחד עם חבריו למשטר, אכן בוצעו הלכה למעשה. "היה זה סיוט נורא לראות את נציגי הקורבנות על דוכן העדים ולשמוע מפיהם תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית, להתבונן בתצלומים מקפיאי הדם, לעמוד יום אחרי יום בעימות נפשי כל מסכת מעשי הזוועה שנעשו בהשראתו ובחסותו של המשטר, בעוד מצפוני אומר לי כי כאחד מבכירי נציגיו של משטר זה אכן אחראי אני למעשיו, לכולם, גם אלה שלא ידעתי עליהם מאומה ואפילו לאלה שכלל לא העליתי על דעתי כי יתכנו כמותם", כתב.
ככל שהתקדם המשפט, חשף שפאר יותר ויותר את רגשותיו כלפי היטלר ושלטונו. הוא היה נחוש בדעתו כי היטלר הפך, בחודשים שלטונו האחרונים, לכוח הרסני אנוכי שכלל לא התחשב בעם הגרמני. הוא ראה את דרכיהם מתפצלות כאשר היטלר פקד להרוס את כל הרכוש הגרמני ואמר שהגרמנים אינם ראויים לחיים אם לא יכלו לנצח במלחמה.
בינואר 1946, חודשים ספורים לאחר תחילת המשפט, החל "הפיצוץ" בין שפאר לגרינג, שהביא בהמשכו לשבירת החזית המאוחדת לכאורה שהצליח גרינג לבנות סביבו. פרקליטו של שפאר, ד"ר האנס פלכסנר ((Flechsner מברלין שאל את אחד מעדי התביעה האם ידע ששפאר ניסה להתנקש בחיי היטלר בפברואר וכי התכוון למסור את הימלר לידי האויב כדי שיישא בעוונו. גרינג רתח על דברים אלה והתריס כנגד שפאר שהוא מתגלה כבוגדן. שפאר הגיב: "לך לעזאזל".
שפאר מעיד כי לא עלה בדעתו להזכיר בפני בית המשפט את ניסיונותיו לתכנן התנקשות בחייו של היטלר אלא דרך אגב למעשה בעיקר להמחיש באמצעות עובדה זו עד מה הרות אסון היו בעיניו תוכניותיו ההרסניות של היטלר. "לא הייתי רוצה להיכנס לפרטים", הוא השיב כשהתבקש להבהיר פרשה זו". אב בית הדין פנה אליו וביקש להרחיב בעניין זה ובישיבה הבאה הוא מסר "באי רצון ובקיצור מריבי מחשש לעורר את הרושם שאני מתגאה בפרשה זו ומנסה להיעזר בה לשם טיהור שמי" פרטים על הפרשה. הוא אף הורה לפרקליטו שלא לכלול חלק זה של עדותו בנאום הסנגוריה המסכם.
עם קביעת עמדתו וככל שפרקליטו פעל יותר באולם המשפטים, הבין שפאר כי נקלע לעימות קשה עם עמיתיו. "עכשיו כולם מוכנים לטרוף אותי. זה מראה שמישהו אמנם ניסה לעשות משהו בעניין במקום לציית הפקודות של המניאק ההרסני ההוא עד הסוף", אמר.
גילוייו של שפאר אודות הצביעות של המשטר הנאצי אפיינו את ההכאה לכאורה שלו על חטא. באחד משיחותיו עם גילברט, בתאו בכלא, הוא מתוודה כי אף הוא עצמו היה צבוע בכך שהגיע למסיבת יום ההולכת של גרינג "אפילו בשעה שפעלתי בקדחתנות נגדו בגלל שדרכיו הנמהרות והרשלניות".
גם בשיחה זו חוזר שפאר על כך שהוא מבקש לשכנע את העם הגרמני בכך שנעשו מעשים נוראיים בתקופתו של היטלר.
עם ההפרדה שהנהיג מנהל הכלא בין חלקי הקבוצה, הן בארוחות והן בטיולים בחצר הכלא, הביע שפאר שביעות רצון מכך. "אין ספק מה שאנו חושבים על גרינג ברובנו אף שהרוב מפחדים לומר זאת. ממש מדהים באיזו עריצות הוא שולט בשאר", אמר. שפאר אף התחייב להשפיע על פונק ופון שיראך להתייצב במפורש נגד היטלר.
שפאר תלה תקוות "להינצל ממוות" לאחר שבעקבות האישום הכללי באה סדרת האשמות מפורטות שהועלו נגד כל אחד מן הנאשמים בנפרד והתייחסו למעשים שהיה מעורב בהם אישית או שהייתה לו נגיעה אישית כלשהי אליהם. בכתבי האישום האישים היו הבדלים ניכרים ומהותיים.
עם תחילת מסכת ההגנה מעריך שפאר כי התובע הראשי ג'קסון (Jackson) נהנה מיתרון גורם ההפתעה, כשהוא שולף מתיקו מסמכים מרשיעים. הוא אינו מתרשם מהניסיונות של גרינג להשיל מעצמו את האחריות למעשיו. הוא צופה בחבריו שמנסים לברוח מאחריות ולהתנער. הדבר מעורר בו "סלידה".
מצויד בגלולות ארגעה תפס שפאר את מקומו על דוכן העדים, עם הגיעו תורו. בתשובותיו הוא ניסה "להימנע מכל התבטאות שעלולה הייתה להתפרש כהתחמקות או כניסיון הצטדקות". שוב, גם כאן, על דוכן העדים, כפי שעשה מיד כשקיבל לידיו את כתב האישום, בהגיעו לנירנברג ובמהלך כל פרשת התביעה, הבהיר כי בכל ממשל אומנם חובה על כל רשות, בכל דרג, לכבד את ההוראות הניתנות לה על ידי הממונים עליה. אלא שיחד עם זאת, הוסיף, מוטלת על האחראיים בכל דרג ודרג החובה לבחון ולשקול את טיבן של ההוראות שהם הצטוו לבצען.
שפאר קבע בעדותו היוצאת דופן את עקרון האחריות האישית של כל בעל תפקיד לאותו מגזר שעליו הוא ממונה. אבל מעבר לכך הוא קבע, לראשונה במשפט נירנברג, את עקרון האחריות הקולקטיבית של הצמרת. את הטעם לדרך שבה נקט, פרט שפאר בפני השופטים: "חובה כפולה ומכופלת לקבל על עצמי אחריות זו רואה אני לעצמי, נוכח העובדה שראש מדינה התחמק מליטול אותה על עצמו בפני העם הגרמני והעולם כולו".
במהלך כל המשפט ניסה פרקליטו לשכנע אותו שלא לקבל את האחריות על עצמו, מחשש שהדבר יחריף את מצבו המשפטי בבית המשפט ויהווה הפללה עצמית.
בהפסקות של פרשת ההגנה של שפאר שררה מתיחות רבה בתא הנאשמים. פראנק הביע לפתע רצונו להוציא החוצה את האמת על היטלר, אך מיד גינה את הניסיון להתנקש בחיי הפיהרר. מיד לאחר העדות שלו, אמר שפאר כי כעס על גרינג שניסה לזייף את ההיסטוריה וליצור אגדה הרואית מן הפרשה "המסריחה הזאת".
שפאר הבין כי הנאשמים האחרים כועסים על כי הוא נוטל אחריות משום שהם חשים שמצבם הופך מסובך יותר. גרינג עצמו הביע שאט נפש מהתנהגותו של שפאר ומקו ההגנה שלו. לגילברט אמר כי מדובר ב"טראגי קומדיה". הוא אף הוסיף כי שבועת האמונים האישית שלו להיטלר אינה ניתנת להפרה. מיד לאחר מכן נודע לשפאר כי גרינג הבטיח לאחד הנאשמים כי גם אם שפאר ייצא חי מהמשפט, הרי ש"החברים מחוץ לכלא" ירצחו אותו בשל בגידתו.
שפאר ראה את סיום המשפט באור אופטימי. לפתע חבריו ביקשו רחמים והביעו סלידה ממעשים רבים שנחשפו. דווקא גרינג שניגש למשפט בהחלטה נחושה לנקוט בקו תוקפני של כפירה טוטאלית באשמה, אשמת המשטר בכלל ואשמתו האישית בפרט, דיבר על "הפשעים החמורים שנתגלו עתה" ועל "רצח ההמונים הנורא". שטרייכר הוקיע את "ההמתות ההמוניות של היהודים". פונק דיבר על "פשעים מעוררי פלצות". שפאר ראה בכך התגשמות תקוותיו לחרטה מצד הנאשמים ונטילת אחריות. הוא קבע כי חקר השאלה כיצד קרה וכיצד יכול היה לקרות אשר קרה הוליכו למסקנה כי בצד השחיתות האנושית והרשעות האנושית שהופיעה בתקופה אומללה זו – נוצלה הטכנולוגיה נגד האנושות בפעם הראשונה באופן מזוויע.
דברי הסיכום שלו כללו גינוי למשטר הנאצי והוא חש כי מצבו האישי נואש. הוא טוען בזיכרונותיו כי האמין שדבריו יביאו להכרעת דין החמורה ביותר.
לאחר סיכום התביעה אמר שפאר כי דווקא נהנה מדברי התובע שאמר דברי טעם לאחר שכל אחד מן הסניגורים הציג את הלקוח שלו כאדם קטן, תמים וחסר ישע וכך עזרו להם להשתמט מאחריותם בפני העם הגרמני.
השופטים הרשיעו את שפאר. אחריותו לשילוח עובדים זרים לעבודת כפייה נזקפה לחובתו וכן העובדה שסיכל את תוכניותיו של הימלר בתחום זה מתוך שיקולים טאקטיים בלבד, כשלנגד עיניו טובת הייצור התעשייתי ולא מתוך מניעים של התנגדות עקרונית. כל אלה עמדו לחובתו. פרקליטו, ד"ר פלכסנר קבע ש"אחרי הנמקה זו תקבל אולי ארבע, חמש שנים לכל היותר". בית המשפט גזר עליו עשרים שנות מאסר. "עשרים שנה, כי כן זה הוגן למדי. הם לא יכלו לתת לי פסק דין קל יותר בהתחשב בעובדות ואיני יכול להתלונן. אמרתי שפסקי הדין צריכים להיות חמורים והודיתי בחלקי באשמה ולכן יהיה זה מגוחך אם אתלונן על העונש", אמר מיד בתום הכרעת הדין.

2 תגובות:

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...

Hi
u can ask Yad Vashem to help u. There is a lot of articles and books on this sucject.
Good luck!

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.