21 בספטמבר 2007

הישיבות התיכוניות והפוסטמודרניזם: התנגשות בלתי נמנעת


בעקבות הספר "אמונה ופוסטמודרניזם בחינוך הציוני-דתי" מאת מרדכי גד-אל נשיא

מאת אריה קיזל

החתירה תחת הפרויקט המודרני של הנאורות מכה בשוברי הגלים של הישיבות התיכוניות והחינוך הדתי. ז'אן פרנסואה ליוטר הגדיר ש"מעמדו של הידע משתנה בד בבד עם כניסתן של החברות לעידן הקרוי פוסט תעשייתי ושל התרבויות לעידן הקרוי פוסטמודרני". לדבריו ב"המצב הפוסטמודרני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999):

"אפשר לצפות להחצנה ניכרת של הידע ביחס ל"יודע" בכל נקודה ונקודה שבה הוא נמצא בתהליך הידיעה. העיקרון העתיק לפיו רכישת הידע אינה ניתנת להפרדה מעיצוב הרוח (Bildung) ואף מעיצוב האישיות, הופך למיושן ותהליך זה ילך ויגבר... הידע הפך לכוח היצור העיקרי".

ליוטר אף הגדיר את בעיית הלגיטימציה כמרכזית וקובע כי מאפלטון ואילך שאלת הלגיטימציה של המדע כרוכה לבלי התר בשאלת הלגיטימציה של המחוקק.

"במסגרת פרפקטיבה זו הזכות להחליט בשאלה מה אמיתי איננה בלתי תלויה בזכות להחליט מה צודק, וזאת על אף השוני בטבעם של ההיגדים המובאים בפני הרשויות השונות".

המסורת שבה כבולים מוסדות החינוך הדתיים בישראל מתנגשת עם האנטי-מסורת של הפוסטמודרניזם המבקש לפרק את המכלולים הבנויים לתפארת של הדת. מישל פוקו ב"הארכיאולוגיה של הידע" (רסלינג, 2005) כותב:

"תחילה יש לבצע עבודה שלילית: להשתחרר ממכלול שלם של מונחים המגוונים, כל אחד על פי דרכו, את התמה של הרציפות. אמנם תבניתם המושגית אינה מוקפדת יתר על המידה אך תפקידם מדויק. כך למשל מונח המסורת: תכליתו להעניק מעמד תלוי-זמן ייחודי למכלול של תופעות עוקבות וזהות גם יחד (או לכל הפחות אנלוגיות). הוא מאפשר להגות מחדש את פיזור ההיסטוריה בצורתו של הזהה. בזכותו ניתן לצמצם את השוני הטמון בכל התחלה כדי לחזור ללא הרף אל התביעה הבלתי מוגדרת של המקור. הודות לו אפשר לבודד את החידושים על רקע של תמידות ולהעביר את הזכות לכך למקוריות, לגאוניות, להחלטה שהיא ממהותו של הפרט".

הדתות המסורתיות, ובהן היהדות במובניה הרבים, דחפו את מאמיניהם להגשמה דטרמיניסטית של הפרויקט האלוהי ולפיכך ייחלו, במידה מסוימת, לסוף ההיסטוריה. הנאורות, כפי שמנדלסון פתח את הויכוח אודותיה, בספטמבר 1784, היא האומץ להשתמש בשכל האנושי. האומץ שאחת מתוצאותיו היא השליטה העצמית, האוטונומיה האנושית והתבונה האנושית שמקבלת את הריבונות מהגלגול הקודם שלה, ההשגחה העליונה.
בשלב הראשון הפוסטמודרניות העבירה את הדיון מהתבוני למיתולוגי ולאחר מכן לתבונה בלי אלימות, דיכוי ושליטה על פי אדורנו והורקהיימר. ככלל ערערו זרמים פילוסופיים חשובים במאה שעברה על המודרנה כהישג של התבונה המתגלמת במדע, בטכנולוגיה ובחינוך. הם גרסו שהמציאות המודרנית אינה חופפת בהכרח את התבונה. דוד אוחנה ב"חרון האינטלקטואלים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005) כותב:

"מניטשה ועד פוקו מרחף סימן שאלה על האוניברסליות של התבונה ועל האוטונומיה של הסובייקט. אם מעמדה האוניברסלי של התבונה נופל, נופל עמו גם המעמד האוניברסלי של המוסר, ועם קורסת האוניברסליזציה של הנאורות".

ספרו החדש של ד"ר מרדכי גד-אל "אמונה ופוסטמודרניזם בחינוך הציוני דתי" (הוצאת מחשבות מגן, 2005) הוא קיצורו של מחקר ששואף להשתחרר מהכבלים הדיסציפלינאריים שכפתה הפרדיגמה המדעית על האנושות. לדעתו פרדיגמה זו מעוותת ומגבילה את הניסיונות להבין את ה"יש" האלוהי ולכן יש לחקור את החברה הפוסטמודרניסטית באופן הוליסטי ההולם אותה וזאת על ידי יצירת תמהילי תחומים המשלבים את רעיונות התיאולוגיה, הכלכלה, החינוך והפילוסופיה.
הבהרת המושג פוסטמודרניזם בתחילת ספרו לוקה בחסר והדבר מחטיא את המטרה. אחרי הכל, הספר מבסס עצמו, גם בשמו, על המציאות הפוסטמודרניסטית המשתנה והמשנה את גבולות הדיון והחדירה של רעיונות חילוניים ואחרים אל תוך העולם הדתי, במיוחד של הנוער בישיבות. הספר מצביע על תהליך של ניפוץ המידור בין הדתי לחילוני, בין הרוחני לגשמי, בתחום התיאולוגי. העידן החדש משלב את המסורת עם חיי החול ומטרתו לספק טרנספורמציה רבת דימיון של מערכת סמלים משותפת, לא עוד תפיסה דיכוטומית אלא פלורליזם של רעיונות וערכים שאין בהם בהכרח קוהרנטיות. תהליך זה מביא גם את האדם הדתי הצעיר לחפש מרכז רוחני אימננטי חדש.
הפוסטמודרניזם מעמיד את הנוער הדתי במבחן של זהות, כמעט יום יומי. זהות זו מאותגרת כל העת על ידי המיידיות והאקראיות האגבית אל מול ההמשכיות ההיסטורית והחוויות המיידיות אל מול הזיכרון הקולקטיבי ובמיוחד האינדיווידואליזם הקורא להגשמה עצמית ואישית ולא תמיד משפחתית אל מול סולידריות חברתית.
דוד אוחנה כותב על כך:

"התוצאה עלולה להיות אובססיה של חיפוש זהות והגדרה עצמית התופסת אחרים רק מבחינת אחרותם ("דיפרנס"). החברה הפוסטמודרנית מתקבלת כ"חברה של אחרים", שבה האחר הוא האחר של האחר. עם דחיקתה של נקודת ההתייחסות האוניברסאלית עלול להיעלם גם המשקל הסגולי של "האנושיות", המשותף לכל הסובייקטים או "האחרים", דינאמיקה כזאת של אחרות עתידה להתגלגל גם לאיום הדדי, לניתוק הקשרים החברתיים, לבקע בהמשכיות ההיסטורית, לדרוויניזם חברתי ולראיית האנושות במושגיו של ההוגה הפשיסט קארל שמיט – הם או אנחנו, אויב או ידיד. החברה נעשית שדה קרב של תרבויות הזרות אחת לרעותה..."

לא רק הצעיר הדתי אלא הצעירים בכלל מתלבטים בבעיה זו. "הזהות היא מחווה פתוחה, זמנית ומשתנה. התלמידים דוחים את סמכות המשפחה ובית הספר ואת כפייתם עליהם. הם מבקשים את החופש משיפוט דתיותם ורמתה בידי זולתה" (עמ' 16).
הריאקציה לתופעת החילון בעידן הפוסטמודרני היא הנטייה ל"חומרה" ולמעשה הדת משמשת כפלטפורמה להתמודדות עם משבר ערכי ומהווה מפלט מחוסר סדר חברתי והיא מפחיתה תחושות של אי ודאות.
תמורות החילון הפוסטמודרני בתלמיד הישיבה הן רבות, החל מלגיטימציה חברתית גוברת והולכת למימוש עצמי אינדיוידואלי ועד הכרת תרבות האחר והרחבת טווח האפשרויות שלו. בעניין זה כותב פרופ' אביעזר רביצקי:

"אנו מגדלים כיום ילדים חד ממדיים ומסתכנים ברידודה של הזהות היהודית בחברה החילונית ושל הזהות ההומניסטית בחברה הדתית".

הישיבות התיכוניות פועלות לילות כימים, אם באופן אינדיבידואלי ואם באופן קבוצתי ומאורגן, כנגד התמורות הערכיות הקשורות לערכים המשתנים כמו אמת ושקר שאליהם הצעיר הדתי מתייחס כיום כתלויי זמן ומקום ובעבר התייחס אליהם כמוחלטים. פעולות אינדיבידואליות רבות באות לידי ביטוי בכתיבת מאמרים, מתן הרצאות והעלאת הצעות פנים ישיבתיות לשיטות לימוד חדשניות.
הספר בוחן שתי שיטות הוליסטיות שבאמצעותן הישיבות התיכוניות בארץ מנסות לחסום את פעפוע המגמות הפוסטמודרניות את חומת הישיבה והן "הנרטיב הקוריקולרי" ו"המתודה ההרמנויטית".
לדברי הכותב "הנרטיב הקוריקולרי" הוא מונח הוליסטי הטומן בחובות את שאלת ה"מה" (התכנים) ושאלת ה"איך" (שיטות הלימוד) המאפשרים לעצב את הפרטים המהווים את החברה בכללותה באינטנסיביות וביתר יעילות. הכותב מתמקד בנרטיב הקוריקולרי בתחום התורה שבעל פה שראשי הישיבות מאמינים כי הינו הציר אשר דרכו וסביבו מתמודד התלמיד הטירון עם אמיתותה של תורה.
מהמחקר של הכותב עולה כי ראשי הישיבות התיכוניות דוחים את האפשרות שמשרד החינוך או כל גורם אחר הנתפס כמנותק מעולמם הרוחני ינחיל עבורם את "הנרטיב הקוריקולרי" (עמ' 77). ראשי הישיבות תופסים את הקוריקולום הגלוי כמתכון לכפיה חיצונית של דפוסי אישיות וסגנונות התנהגות ומחסום בפני התמודדות אותנטית של התלמיד עם ידע, ועם ערכים כאחד.
מבחינתם, החינוך הדתי הוא מסע ממושך עדין ומורכב, ועל כן יש לבנותו מתוך גישה שיש בה צורך במחשבה עמוקה בכל הקשור במבנה הסובסטנטיבי המיוחד לחינוך הדתי בכלל ולישיבה התיכונית בפרט. ראשי הישיבות התיכוניות מבקשים לאפשר להם חופש פעולה ולא לכפות עליהם תוכנית חיצונית כוללת.
המחקר מגלה ממצא נוסף, מרתק כשלעצמו, כי אין בישיבה התיכונית תוכנית לימודים כיתתית וכל כל ר"מ (רב-מחנך) מלמד מהיכן שחפץ ליבו וזאת בהתייחס לרשימת נושאים בהם נדרשים התלמידים לעמוד במבחני הבגרות. "הישיבה התיכונית שוללת את קיומו של קוריקולום גלוי כפי שזה מוצע לה. היא אינה מפעילה תוכנית לימודים בית-ספרית מובנת ושיטתית ואינה דורשת מהר"מים לפעול על פי תוכנית לימודים כיתתית מאורגנת ומלאה" (עמ' 78). מעבר לצורך באוטונומיה פנים ישיבתית, יש כאן ניסיון מובהק מצד ראשי הישיבות לעצור גלי השפעה חיצונית, אף כי הם מגיעים ממשרד ממשלתי שאינו חשוד במגמות פוסטמודרניות מובהקות.
ובכן, כיצד מתמודדת בכל זאת הישיבה עם הגלים המאיימים להציף? ארבע פעולות מבקשות לסייע לראי הישיבות ולאפשר להרחיב את האמונה של התלמיד באמונה: התפילה, לימודי העיון, הריקוד המעגלי והמוסיקה.
המחקר מגלה כי התפילה מעצימה את הקשר של התלמיד עם אלוהיו ומסייע לתלמיד להתמודד עם קשיי ומשבריו. במקביל מטפחת הישיבה תדמית של אליטה חברתית ("הטובים לישיבה התיכונית"), מרבה בהרצאות כנגד דעת תלמידיה, מעודדת משחקי חברה בדילמות ערכיות ומעודדת טיולים המאפשרים יציאה מהשגרה והידוק הקשר בין התלמידים והמורים.
הישיבות, ברור למדי, מצויות כיום במתח שבמרכזו מרד נעורים ועמידה של הר"מים כנגד כוחו של החילון הפוסטמודרני ועובדה זו באה לידי ביטוי חריף בדפוס של הסתגרות מדרשית ודתית שיש בהן מידור, גם בבחינת הגישות ההרמנויטיות של ראשי הישיבות בהוראת התורה שבעל פה.

אין תגובות: