מתוך צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל מאת אלמוג בהר (הוצאת כתר, 2010)
מתוך הפרק: שירה (1)
הגיע חזקל למקום עבודתו, החתים כרטיס השעות בכניסה, ואחר כך היה נע ונד, נושא ארגזים כבדים מתוך ערימות שבמחסן ומניחם בערימות שבמשאיות המתכוננות לשאת בתוכן את הארגזים. ובין המחסן למשאיות היה מתבונן באולם הדפוס הגדול של הספרים, רואה כיצד מכונות משוכללות מוציאות מתוכן הדפים, הרבה-הרבה דפים זריזים, ואחר באות מכונות משוכללות אחרות וכורכות הדפים להיות ספרים, ואחר נצברים כל הספרים בארגזים. היה תוהה מה כתוב בספרים אלו, אם קודש אם חול, אם אהבות אם שנאות, וכיצד מדפיסים דפים רבים כל כך שאין לדעת אם ימצאו האנשים לקרוא בהם. באחת הפעמים שיצא מן המחסן עצר לפניו החבר שהניח אצלו ספריה של חביבה פדיה, לא השגיח בארגז הכבד המונח בידיו, ומסר לו באריכות כי אותה משוררת מגיעה לקרוא מעט משירתה בשעת ערב של אחד בתי הקפה בעיר, תמול שלשום הקרוי אחר ספרו של זה הסופר הגדול ש"י עגנון, הלוא הוא שמואל יוסף צ'אצ'קֶעס מחכמי האשכנזים, ואולי זכרו המילים מן הפסוק המצוי בספר רות פרק ב', דברי בעז הֻגֵּד הֻגַּד לי כל אשר-עשית את-חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל-עַם אשר לא-ידעתְּ תמול שלשום. הסביר החבר כי הוא, בית הקפה, מצוי ברחוב יואל משה סלומון אך הכניסה אליו בַּסמטה מאחור, ומעט התרגש חזקל אותו היום וחיכה את הערב שיבוא, שיראה כיצד נראית זאת ששרה את לבו ופדתה אותו מגלותו, האם מכסה היא את ראשה, האם גלויה, האם צעירה, האם הרבה שנים בגרה, והיה מעביר ארגזי הספרים אל המשאיות ביתר נמרצות, כמו מבקש לרוקן כל המחסן מארגזיו ומספריו עד תומם ולשלחם אל החוץ, ולסיים כך מלאכת יומו.
הגיע חזקל לבית הקפה לבדו בלי לומר לאשתו מה מעשיו בשעות האלו האחרות. בהילוך איטי נכנס אל בית הקפה וגנב מבטים חוששים אל הצדדים, לא מורגל היה ללכת לבתי הקפה הרבים של נחלת שבעה ומדרחוב בן יהודה ורחובות סמוכים, קינג ג'ורג' ויפו ושלומציון המלכה, לא על כך יוציא את מעותיו, ובאמת בא כשהוא כבר שׂבע מרבית כרסו ואינו צמא, חשב אולי רק ישתה איזו כוסית משקה אחת להצדיק ישיבתו, ושׂם מעט כספו לפניו. והניח עצמו על כורסא פנויה, הוציא ספר ממקומו בקיר והתפלא שאין הכיסאות הולכים ומתמלאים, חשב עוד שלושים רגעים אמור הערב להתחיל ואולי האנשים במרכז העיר רגילים להגיע סמוך לזמנם של דברים ואינם מקדימים, ותהה סביבו מי היא אותה חֲבּיבָּה, מה מראה לה, מה לבושה, מה התנהלותה בין זרים. והאנשים סביבו רובם גלויי שיער וראש, על כן הוציא חזקל כיפה הלבנה הגדולה מכיסו והניחה על ראשו.
הגיעה השעה המיועדת לפניו וראה אין אישה כחביבה פדיה נעמדת לפני המיקרופון, אלא קמה אישה כבת עשרים ומעט שנים ומכריזה על ערב של הקראת שירה שארגנו כמה סטודנטים מן האוניברסיטה שעל הר הצופים. התבונן סביבו ואכן רוב האנשים בני גילו, מעט צעירים יותר, מעט מרבים עליו שנים, גברים ונשים שם ובחורים ובחורות, מכריזים על עצמם משוררים צעירים. טעה חברו בתאריך ערבהּ של חביבה פדיה, שנקבע ליום המחרת, מצא אותו כתוב על לוח המודעות, והתחיל חזקל מתלבט אם לילֵך אם להישאר. הצטער שלא יראה את אותה המשוררת, שאינו יכול לבוא שוב אל בית הקפה ביום המחרת, וחש שם עתה כזר שאינו מכיר לאיש ואיש מן הנוכחים אינו מכירו, ואף אינו מכיר שירה הרבה מלבד חביבה פדיה זו וספר הזוהר וכמה דברי תנאים ואמוראים שנדמים כשירה ושירת הים ושירת האזינו ושירת דבורה ושיר השירים וכמה פרקי תהילים ופיוטים בסידור ובמחזורי החגים ובדברי החכם לפניו. אמר בלבו אחכה כמה רגעים ואראה מה טיב המקום והזמן ומה אופי לאנשים, והרגיש כי דרך אותה אישה צעירה שנעמדה לפני המיקרופון וקראה בשמות הקוראים נמשכים חוטים של חיבה בין האנשים. והם חלקם ממהרים לבוא לפנים ומקרבים פיהם אל המיקרופון בקול גדול, עד שיוצא קול צרימה גדולה, וחלקם נחבאים ומסתייגים מעצמם כמה סייגים ומתמהמהים כמה התמהמהויות, והמיקרופון רחוק מפיהם עד שאין שומעים דבר מדבריהם, ורק הבעות פניהם מסבירות כוונותיהם. נשאר.
והשירים חלקם טובים חלקם רעים, כמה נותרים באין מובן לכל אורכם וכמה מובנים עוד מכותרתם ואין בגופם תוספת, אבל נשמעות אחריהם מחיאות הכפיים בשווה פחות או יותר. וחשב לעצמו, אולי גם אני אם אצרף שורות ששמעתי בתפילות ופסוקים שאני זוכר על-פה, ואחבר ביניהם מעט מילים משלי שיעלו בראשי, אוכל לכתוב דברים צורת שיר ולומר זה השיר שלי. החל משרבט על המפית שהונחה תחת לכוס המשקה שורות מזיכרונו ומהגיונו, נסמך על כוח חרוזים לחזות עתידים, לדעת את הליכות הלב, ויצאה מלפניו התחלת שיר שקולה היטב כשיריהם ששר בבית הכנסת של אִבְּן עזרא ואִבְּן גַבּירוֹל ורבי יהודה הלוי, והמשיך השיר ללא המשקל. היה יושב וכותב ובאמצע חרוזיו קם לקרוא משורר צעיר, בן גילו ממש ראה, אולי בשנתיים או שלוש מבוגר ממנו, גבותיו שחורות וסמיכות ומתחברות. קרא שיר על לַיְלַא וּמַגְ'נוּן, והזכיר לפני שקרא כי הדברים מחווה למשורר צוּפי פרסי או תורכי, לא שם לבו, ששמו גַ'לַאל אַ-דִּין רוּמִי, וזאת למד רק כשהסתיים הערב ושאלוֹ, כשקרא לא קלט את שם המשורר ההוא הזר, רק התרכז בדרך בה היה מבטא את המילים רכוּת. והמשיך חזקל כותב את שירו שלו אחרי שחזר אותו משורר לשבת, הכניס בתוכו אותה שורה ששמע מרחל בלילה, לומדים לחיות בשלום, לחשה, וניכר בקולה כי היא מספקת הסבר, עם סכין שכבר לא חותך. והמשיך בשורות משלו.
כשהתקרב סוף הערב ניגשה אליו האישה הצעירה שהנחתה את הערב לשאול אם הוא מן הכותבים והקוראים, שראתה את אצבעותיו חולפות על הדף, והוא נבוך והשיב כי אינו כותב ממש, אף שכתב עכשיו דבר מה קצר, אבל אינו בטוח בדברים, ועוד לא קרא מעודו. נטלה את אותה מפית בלי ליטול רשותו, ולבסוף סימנה לו בהנהון ראש שיקרא, ורק ביקשה לדעת שמו, שתוכל להכריז עליו לפני הנוכחים. רוב היושבים והקוראים כבר פנו לבתיהם, והנותרים שתו היטב ושבעו, והיא הכריזה כי עתה יעלה משורר חדש, שעוד לא נודע בקרבם, ועמו יסתיים הערב. שמע את שמו והוא עוד מתלבט בלבו אם יקרא או ייסוג, קם וביד ימינו המפית עליה כתב, והיה מתקרב אל הדוכן שממנו קראו המשוררים באיטיות. כחכח בגרונו לאות התנצלות, וקרא לאט, בהיסוס הקול, צופה קדימה לראות את עיני הנוכחים ואת עיני אותו משורר בעל הגבות המחוברות. מחאו לחזקל כפיים כפי שמחאו לאחרים, וכשהכריזה אותה אישה צעירה אחריו על סוף הערב מחאו כולם כפיים זה לזה, ופנה אליו אותו משורר שהרשימו, גילה כי שם משפחתו מצליח, ושאל זה לשם משפחתו וישב עמו. הסביר אותו משורר, שהיה מן הסטודנטים הפוקדים את העיר ירושלים לשנים אחדות, כי בייחוד אהב שורות חמישית ושישית בשירו של חזקל, שם אמר, אני ביחד עם אחי המת עברנו דרך ארוכה, ונפנה אליו לשאול מי הוא ומי אחיו ומתי מת ומה סוד אותה דרך. ופירש לו חזקל כי חי אחיו, ולמעשה שניים אֶחיו, וזה שיר ראשון אותו כתב, עוד אינו יודע עד כמה צריך לדייק עם האמת בשירים. ואותו משורר יושב עמו לְשולחן המתנודד קמעה, ולפעמים נתפסות ידיהם יד בזרוע, זרוע ביד, כשרוצים לחזק או להדגיש דבר מה, וקִרבת מגע כך לא חש מאז ילדותו מוקדם וחיבוקי הוריו כשהיה פוחד, אולי בפעם האחרונה חש כך כשישב עליו אחיו שגר עמו בבית הוריו ארבע שעות תמימות להוכיחו את כוחו, ארבע שעות הכחיל אט-אט ועשרים רגעים אחרונים עצר נשימתו בכוח עצמו כדי להוכיח אחריו לאחיו כי אם אין הוא קם מגופו נשימתו אובדת ונשמתו עוזבת את הגוף.
ארבע שעות ישב עליו אחיו שגדול היה ממנו בארבע שנים ואולי עשרים אלפי גרמים, עד שנעשה כחול אפל ועמד להתעלף או התעלף ממש, ואז נשמעו הוריו חוזרים אל הבית וקם אחיו, והוא הלך והסתגר בחדר השירותים והמקלחת. וכששאלו הוריו לשלומו בעד לדלת אמר טוב יבש ונשם לאט והביט בזעם במראה, מקרב גביניו ונושך שפתיו בשיניו הצפופות. שתה הרבה ממי הברז עד שהניח עצמו על הרצפה להתבונן בתקרה וסדקיה ולהתפלל כי תיפול עליו התקרה עכשיו, כשהשכן המכוער מתקלח מעליה ומשמיע קול שירתו, כך שניהם ימותו ברגע אחד, זה הגאוותן המכוער, והוא, שלא נותר לו חלק גאוותו או יופיו. ואחר שעה יצא ושתק לפני אחיו ארבע שנים, שנה על כל שעה שישב עליו, ולא דיבר עמו אף בזמן השבעה על אביו. ורק שנתיים אחרי מות אביהם אמר לו שלום ראשון בלי שנתיישבה דעתו.
וחזקל סיפר לאותו משורר סיפור אחיו, שני אחיו הבכורים, וסיפור הוריו המתים, ולא ידע למה נמשך הוא לספר כך סיפורו לפני הזר הזה שהיה מניח מדי כמה רגעים את כף ידו בהשתתפות על כתפו של חזקל, והוא מרגיש צמרמורת משונה ואומר בלבו, לימיני מיכאל ולשמאלי גבריאל. ואחר אומר עוד לעצמו, אנא אלוהַי, אלַמד זכות על אחרים קודם שהם מלמדים זכות עלי, שלא יאמרו עלי אני אהבָתי תלויה בדבר כאהבת אמנון לתמר, שלא היתה אהבה, אלא יאמרו עלי אהבתי אינה בטלה לעולם כאהבת דוד ויהונתן, שהיתה אהבה. והסביר לאותו משורר במשפטים שלא הבין בעצמו, כל חיי היו משא ומתן בין כוח ההידבקות לכוח ההידחקות. ושאל המשורר, בין כוח ההידבקות אל הפְּנים וכוח ההידחקות מן החוץ, וענה חזקל, לאו, או לאו דווקא, לעתים כיווניהם היו הפוכים ואין חוזה ביניהם אלא כל צד מושך ומִשנהו מחזיר. הביט במשורר מבט אחרון, וחשב לעצמו מתווי פניו ועיניו כי גם הוא עיראקי, אך היה נבוך לשאולוֹ, ובכל זאת, כששאל אותו זה מה רצונך והביט במבטו, שאלו חזקל אם עיראקי הוא, ואמר המשורר, לא, משפחתי מתורכיה, מאיזמיר. והזהיר עצמו חזקל בלבו אם ימשיך לשבת עמו. וחזר לביתו בשעה שהיתה מתאחרת, שכבר היתה כמעט סמוכה יותר לַזריחה מאשר לַשקיעה, ונכנס אל המיטה בלי להוריד את הכיפה מראשו ובלי לומר קריאת שמע שעל המיטה, מקפיד לא להעיר את אשתו, והתעורר מוקדם בבוקר לעבודתו כאילו שׂבע מן השינה והלך.
והתחיל חזקל כותב שירה דו-לשונית, בעברית ובשתיקה. ואמר לעצמו, אתחיל לכתוב שירה בזמן העבודה ובזמן האכילה ובזמן שאני בבית בחדר קורא ספרי הקודש ובזמן שאני שותק עם אשתי ובזמן שאני לומד לפני החכם, ואהיה משנן שורות על-פה בראשי ובלילה, לפני השינה, אעלה אותן כפי שאני זוכרן אל מחברת דקה. והיה מביט בספרים היוצאים מן המכונות המשוכללות בעבודתו, והממלאים את הארגזים הכבדים שסחב, במבט חדש, שואל עצמו אולי גם הם מלאים בשירים ממין אלה שאני מבקש לכתוב, אולי עלי למלא בשירים את הספרים ולסחוב את שירַי שלי על גבי, ולא שירֵי אחרים. ועדיין היה מתקשה להבין הדרך שעושים השירים מן המחשבות המהססות אל תנופת אותן מכונות משוכללות, וחיפש בערימות הספרים שבמחסן, שעוד לא הוכנסו לארגזים, ספרי שירה, ולא מצא. ולא סיפר לאשתו כשחזר הביתה על אותו ערב של שירה ואותו משורר מצליח, אלא היה שומר לעצמו הדברים כסוד יקר. אף לא הראה לה משיריו שהחל כותב, אבל היה מצטט לפעמים משפטים מתוכם בדַברו עמה, מביט בעיניה לראות האם מבינה היא כי שורה זו לקוחה משיר חדש שכתב אתמול בלילה, ולא משפט שנאמר עכשיו פזיזות על-פה, ולא ראה על פניה הבדל. חשב אולי גם היא משוררת נסתרת, ואין היא מתפלאה לשמוע לשון שירה שלובה בלשון יום-יום, הרי זו דרך חייה שנים הרבה. חשב אם יספר על שירתו לחכם, אם ישאל בעצת החכם על שירה זו, אולי יבטיח לו שילמד כל שפות אבותיו שאותן היה מזכיר החכם בדבריו ויגלגלן אל תוך שיריו, יחזור להתבלבל ביניהן כפי שהתבלבלו אבותיו, ישוב אל העברית המקראית והרבנית, אל הארמית הבבלית והגלילית, ואל הערבית היהודית ושאינה יהודית שדיברו הוריו והורי הוריו.
והרגיש חזקל כיצד שולי השירה הם מים רדודים בְּים, עוד אין הוא שוחה בהם כלל, רק מתהלך איטי או מתפלש בתוכם, עוד הוא משתהה, עוד יכול לִפנות בדרך אחרת, דרך אחור. ופנה אל אלוהיו בתפילת כותבים וסופרים ומשוררים, לחש, אני בנך עבדך אֶזָהֵר מֵעשׂוֹת ספרים הרבה, אין קץ להג והרבה יגיעת בשר ואצבעות לפניך אין טעם. ואין בי קנאת סופרים לפניך, היו לפנַי אברהם אבינו שכתב ספר יצירה, ומשה שכתב תורה מראש ועד סוף, ודוד שכתב תהילות, ושלמה שכתב שיר השירים, משלי וקהלת, והיה עזרא הסופר לפניך, ואסתר ומרדכי ששלחו לפני העם ספרים ומגילות, ויהודה הנשיא שהשלים משנה, ובר-יוחאי שגילה הזוהר, וסופרים הרבה היו בעברית וארמית וערבית ושפות קדושות אחרות, וכולם מקומם לפנַי ואני אחרון בשורה זו של סופרים, ואין אני סוגר את ספרי ואין אני מוציאו לְאור אנשים אחרים אם תיתן לי סימן של איסור. וידוע לי כי כל דברי חכמים ובעלי אסופות ניתנו מרועה אחד, על כן אבקש יום-יום למצוא דברי חפץ ולכתוב דברי אמת ולאזן ולתקן משלים הרבה לפניך. אני אדם ומילותי הבל ודפים של נייר עולים באש, וידוע לי כי לפניך דור הולך ודור בא והארץ עומדת, לראשונים אין זיכרון וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, רק לך הזיכרון ורק מילותיך בַּספרים מתחדשות לַבקרים יום-יום בקריאתן ונשמרות מדור ראשון עד דור אחרון ואין שוכח אותן עד נעמוד כולנו לפני כס המשפט, כיסא מלכותך, ביום הדין והמלכות. לךָ החסד, הממשלה והספרים, ואנחנו קבצנים, אנחנו נתינים, אנחנו הקוראים בספרים. אברהם, משה, דוד, שלמה, עזרא, אסתר, מרדכי, יהודה ובר-יוחאי כתבו ונכתבו ברוח הקודש ולפיכך דבריהם נצח, ואילו אני כותב ברוחי שלי ולפיכך דברי אינם מתקיימים ואינם מתקבלים ואינם משתמרים ועם שבאו הם נעלמים, ועוד דור או שניים הרי הם נמחקים ואני מת ואתה לנצח חי ודבריך גלויים.
תודה לאלמוג על הרשות לפרסם את הפרק בבלוג זה.
פרקים נוספים מהספר: http://almogbehar.wordpress.com/
אהבה פחות אפס / אין גבול / בוב דילן
Love minus zero/No limit.
(Bringing it all Back Home, 1965)
תרגום: אלמוג בהר
אהובתי היא מדברת כמו שתיקה,
בלי אידיאלים או אלימות,
היא לא צריכה לומר שהיא נאמנה,
אבל היא כזאת, כמו קרח, כמו אש.
אנשים נושאים ורדים,
מפריחים הבטחות בכל שעה,
אהובתי היא צוחקת כמו הפרחים,
מאהבים לא יכולים לקנות אותה.
בחנויות ובתחנות האוטובוסים,
אנשים מדברים על מצבים,
קוראים ספרים, חוזרים על ציטוטים,
מציירים מסקנות על הקירות.
כמה מדברים על העתיד,
אהובתי היא מדברת ברכות,
היא יודעת שאין הצלחה כמו כישלון
ושכישלון אינו הצלחה בכלל.
הגלימה והפגיון מתנדנדים,
גבירות מדליקות את הנרות.
בטקסי הפרשים,
אפילו חייל השחמט חייב לנטור טינה.
פסלים שנבנו מגפרורים,
קורסים אחד אל תוך השני,
אהובתי קורצת, היא לא טורחת,
היא יודעת יותר מדי מכדי להתווכח או לשפוט.
הגשר בחצות רועד,
רופא הכפר משוטט,
אחייניות הבנקאים מחפשות שלמות,
מצפות לכל המתנות שחכמים מביאים.
הרוח מייללת כמו פטיש,
הלילה נושף קר וגשום,
אהובתי היא כמו איזה עורב
בחלוני עם כנף שבורה.
