זה לא המזרחיות, זו הדיאספוריות

מאת אריה קיזל

מתי שמואלוף הוא ללא ספק אחד הכותבים החשובים את המזרחיות בעשרים השנים האחרונות. הוא לא רק ייסד מסגרות אלטרנטיביות ופורצות-דרך אלא הוא גם שמר – בתוך ים העסקונה המזרחית – על אותנטיות שיש בה עומק אינטלקטואלי נדיר וגם על רוחב יריעה שמנסה שלא להסתגר בתוך הקורבנות המזרחית שהעשירה את עצמה יותר ויותר עד כי שעממה גם את עצמה למוות. מקריאת מקבץ מאמריו המאוגדים "ממזרח יתפרץ הר געש" (הוצאת ספרי עיתון 77) ניתן לראות את רוחב היריעה שנוגע בעיקר – במקרה זה – בעשייה התרבותית המזרחית שביקשה לצאת כנגד הציונות, האירופאיות או מה שמזרחים נוהגים לכנות בטעות – האשכנזים והאשכנזיות. זהו רוחב יריעה מרשים. הוא כולל ניתוח בעל ערך אודות שירה (מביטון ועד הס, מבן שמחון ועד סומק), ספרות (ממטלון ועד בלס) עבור דרך קולנוע ואמנות. בחדות הוא מפרק את המטענים הסטריאוטיפים, המגזיעים, המעמדיים של החומרים שבהם הוא מטפל. יש במקבץ הזה כוח פנימי אדיר משום שהוא מוכיח עד כמה שמואלוף הצליח לחצוב, במהלך כל השנים, דרך ייחודית משלו שמתרחקת – לדעתי שלא ביודעין – רק מהשיח המאשים של העסקונה המזרחית ועם זאת משתמש, ביד אומן, בהמשגות התיאורטיות החשובות של האם הגדולה של הנרטיב המזרחי החדש, אלה שוחט, של התיאורטיקן החשוב ביותר לטעמי של השיח המזרחי יהודה שנהב עם נגיעות של הגות פוסט-קולוניאלית והתאמות נדרשות לשיח התרבותי, אומנותי ושירי. קריאה כל טקסט כשלעצמו מעצים עוד יותר את ההבנה כי לפנינו יכולת ניתוח מרשימה ושל כל הטקסטים ביחד (ולכן היה חשוב לקבצם כעת) לכלל סיכום ברמת פרשנות-על.

עם זאת ולמרות הכל, בורח שמואלוף מהמזרחיות. הוא לא שם לב לכך אבל בעיני הוא כבר שנים לא מעטות לא ממש מזרחי במובן הישראלי של המילה אלא הוא יותר אוניברסליסט דיאספורי. בספרי "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" טענתי כי בהסתמך על הניתוח של לאקאן, הנרטיב המזרחי החדש (לאלה שלא קראו את הספר אוסיף כאן כי נקודת ההתחלה של אותו נרטיב לטעמי הוא ייסוד הקשת הדמוקרטית המזרחית) הוא בעל מבנה איווּי לא-מודע. במרכזו עומדת ההשתוקקות להיות דומה לאשכנזי לפחות בהשתייכות החברתית, במרכזיות ובתשוקה לסַפר.

היסודות של מבנה האיווי מתאימים לניתוחים מתחום הפסיכואנליזה, ואולם הם ראויים לבחינה גם במאבקים של נרטיבים שמבקשים לייצג קבוצות אשר מבקשות להגיע לכלל הכרה או לנהל מאבק ממושך על סדר יום חברתי, פוליטי וגם דתי. מבנה האיווי הלא-מודע של הנרטיב מאפשר להבין את האופן שבו הנרטיב מחולל נוכחות בתוך רשת הנרטיבים וכן את האופן שבו מי שמתקבצים סביב הנרטיב מפעילים פרקטיקות פנימיות כלפי חברי הקבוצה או פרקטיקות חיצוניות לקבוצה.

כל מתרגמי לאקאן לאנגלית בחרו באפשרות לתרגם את המונח Desire הצרפתי ל"איווי", שכן מן המונח האנגלי, כמו מן המונח הצרפתי, משתמעת רמיזה לכוח מתמיד, שהוא מהותי למושג של לאקאן (אוונס 2005: 40–41). אותו האיווי הוא בעת ובעונה אחת לב הקיום האנושי וגם עניינה המרכזי של הפסיכואנליזה. ואולם כאשר לאקאן מדבר על איווי הוא אינו מתכוון לכל סוג של איווי, אלא תמיד לאיווי לא-מודע. האדם יכול להכיר באיווי שלו רק כאשר הוא מתבטא בדיבור.

על פי אותו הרעיון, רק משנוסח, משניתן לו שֵם בנוכחות האחר, זוכה האיווי, יהא אשר יהא, להכרה במלוא מובן המילה. מדובר בפעולה של אנליזה, אשר במהלכה, בקוראו בשמו, הסובייקט מחולל נוכחות חדשה בעולם. אף שהאמת על אודות האיווי נוכחת במידה כלשהי בכל דיבור, הדיבור לעולם אינו יכול לבטא את כל האמת על אודות האיווי. האיווי אינו תביעה או צורך, שכן הצורך הוא אינסטינקט ביולוגי טהור, חשק שמתעורר על פי דרישות האורגניזם ומתאיין לחלוטין כאשר הוא בא על סיפוקו. ואילו "האיווי איננו החשק לסיפוק וגם לא התביעה לאהבה, כי אם ההפרש שמתקבל לאחר שמחסירים את הראשון מן השנייה" (Lacan 1977: 287). אם כן, האיווי הוא העודף שנוצר בביטוי של הצורך בתביעה: "האיווי מתחיל ללבוש צורה בגבול שבו התביעה נפרדת מן הצורך" (Lacan 1977: 311).

בשונה מצורך שאפשר לספקו, ומאותו הרגע הוא חדל להניע את הסובייקט עד להתעוררות צורך אחר, את האיווי אי אפשר לספק לעולם. הוא מפעיל לחץ מתמיד והוא נצחי. מימושו אינו טמון ב"הגשמתו" אלא בשכפולו של האיווי כשלעצמו. לאיווי ישנו רק אובייקט אחד, והוא מיוצג על ידי מגוון אובייקטים חלקיים בדחפים חלקיים שונים. האיווי אינו יחס לאובייקט אלא יחס לחֶסר.

על פי לאקאן, האיווי הוא במהותו "איווי לאיווי של האחר", שמשמעו גם האיווי להיות אובייקט האיווי של אדם אחר וגם האיווי להכרה מצד אדם אחר. לאקאן שואל רעיון זה מהגל, בתיווכו של קוז'ב, אשר טוען: "האיווי הוא אנושי רק אם מתאווים לא לגוף אלא לאיווי של האחר [...] כלומר, אם אדם רוצה להיות 'נחשק' או 'נאהב', או שמא 'מוכר' בזכות ערכו כאדם [...] במילים אחרות, כל איווי אנושי, אנתרופוגני [...] הוא בסופו של דבר פונקציה של האיווי ל'הכרה'" (Kojeve 1947: 6).

קוז'ב ממשיך וטוען (עדיין בעקבות הגל) שעל מנת להגיע להכרה הנחשקת, הסובייקט חייב לסכן את חייו שלו במאבק למען יוקרה ותו לא. איווי הוא האיווי אל/עבור האחר. איווי הוא תמיד למשהו אחר (Lacan 1977: 167). הנקודה החשובה ביותר שעולה מן הנוסחה של לאקאן היא שהאיווי הוא תוצר חברתי. הוא מכונן תמיד ביחסים דיאלקטיים עם מה שנתפס במאווייהם של סובייקטים אחרים או של קבוצות אחרות, ולענייננו – של נרטיבים אחרים, בדרך כלל נרטיב דומיננטי יותר.

ההישענות על לאקאן מאפשרת לנו להסביר עד כמה נרטיבים מסוגלים להפעיל אלימות סימבולית, מעגלית וכמעט בלתי סופית, ועשויה לחשוף את המרכיב הכמעט אובססיבי, שאינו ניתן לריצוי, של אותו הנרטיב-שכנגד (במקרה שלנו – גם הנרטיב-שכנגד המזרחי). מרכיבי התנועה של הנרטיב אשר מופעלים מוּנָעים ממרכיבים של דחייה וחוסר קבלה מתמשכים. על פי הסבר זה, נרטיב שיוצא נגד נרטיב הגמוני מתחיל כסוג של בקשה להישמע. הוא מוּנע מדבר-מה שהוא חסר אותו, אשר נמצא בבעלותו של האחר, אשר הינו הווה. לפיכך נרטיב-שכנגד הוא נרטיב שכולל חֶסר בהוויה ואשר מייחס לנרטיב ההגמוני תכונות מדומיינות של כל-יכול.

אי לכך, הנרטיב-שכנגד נאלץ להשתמש בשפתו של הנרטיב ההגמוני. על פי לאקאן, הוא (הנרטיב ההגמוני) לעולם אינו מה שאני (הנרטיב-שכנגד). לאקאן ממחיש זאת היטב כאשר הוא מציין שהמשמעות היא תמיד המשמעות של האחר, היא אינה המשמעות שלי. כאמור, הוא ניסח זאת בדברו על הצורך שמומר בתביעה בעלת שארית כלשהי – האיווי (מילר 2006: 29–30). אף על פי שלאקאן נחשב למאמין גדול בכוחו של הדיבור, דווקא הוא טען שהאיווי אינו נמצא בהלימה עם הדיבור. האיווי אינו ניתן להיאמר. לפיכך, הוא יכול להיחשב כנרטיב שאכנה "נרטיב באי-הכרה תמידית" בתוך מערך הנרטיבים. הנרטיב עשוי להכיל בנקודות אלו מרכיבים סמויים מהדיבור. מרכיבים אלו נעלמים מפני השטח; הם חבויים מתחת לפני השטח, אך אלימותם הבלתי נראית רבה. האיווי מצביע תמיד על סוג של אומללות. האיווי קשור תמיד לחסר, בניגוד לדחף, שיש בו מן האושר – הגם שזה אושר שאינו מכיר את עצמו (שם: 32).

אני מבקש לגייס את לאקאן כדי להסביר באמצעותו את שלב המלכוד הקורבני שהנרטיב המזרחי החדש בישראל מצוי בו. הנרטיב המזרחי מייצג את אותו האיווי לאחר האשכנזי, כלומר את הרצון העז, המתמשך והכואב של המזרחים בישראל להישמע ואת התשוקה המזרחית לספר. תשוקה זו היא הבסיס להכרה. מעמדם החברתי והכלכלי הנמוך והפגיעה החמורה בהם, כמו בקהילות אחרות בישראל, תחת מדיניות כור ההיתוך והאירופצנטריות שמובנית במנגנונים הציוניים של המדינה הישראלית, הביאו את המזרחים (כמו אחרים בישראל) למצב של איווי לאחר, הציוני-האשכנזי-ההגמוני. מכאן שלמעשה, הנרטיב המזרחי החדש מצוין בתנועה של חסר, בתנועה שכוללת רצון לזכות בהכרה, להיות האשכנזי החדש, להיות מרכז רשת הנרטיבים. האיווי של הנרטיב המזרחי החדש אשר מתמקד באשכנזיות הוא כמעט אובססיבי, האשכנזיות היא המצפן הנרטיבי והאויב הנרטיבי. איווי זה הוא גם אחד מחולשותיו המובנות של הנרטיב המזרחי החדש, בכך שלמעשה, הוא הפך לגורם שאינו מאפשר את שחרור המזרחיות מכבליה העצמיים, מיכולת הביקורת הפנימית שלה ומהכבלים שהניחו על זהותה הציונות והערביות כאחד. אם כן, האיווי הפך לאזיקים נרטיביים אשר מונעים את יציאת הנרטיב המזרחי מהשלב הקורבני שהוא ממולכד בו.

הסיפור ששמואלוף לא מספר כאן – ולא מספרים גם אלה שכותבים איתו ומסכמים אותו באחרית הדבר (המעניינת כשלעצמה) הוא סיפור הדיאספוריות הברלינאית שלו. דווקא אירופה. דווקא גרמניה. דווקא ברלין. שם, בשכונות מסוימות, עם אנשים מסוימים, בפורומים מסוימים, שגם הם דיאספורים. שם, במקום שהכנגד הוא עוצמתי, בעל ערך ובעצם מגדיר או מנסה להימנע מהגדרה. בעיניי זהו סיפור שעדיין לא נכתב. הסיפור של ההימלטות מהמזרחיות הישראלית הנוכחית – שכל כך נוכחת. בפוליטיקה, במרחב הציבורי, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. אלה הפכו כבר מזמן למזרחים (אף כי נשלטים פה ושם על ידי לא-מזרחים). במרחב הזה יש משהו ששמואלוף (להערכתי כמובן ומתי יוכל לשלול זאת או להתייחס לכך) בוחר שלא להימנות עליו. ייתכן כי ההסבר הוא הכיבוש, הכיבוש הישראלי את הערביות, הכיבוש הישראלי את המזרחיות. אבל זה כבר לא. המזרחים כבר מזמן במיינסטרים ומהם גם שמואלוף בורח לגלות. מדוע? ההסברים שלי לא יינתנו כאן בטקסט זה אלא על שמואלוף לתת אותם. באומץ, בכנות, ביושר. אם זה לא הזמן – אולי יותר מאוחר. אני מעריך כי יש בגלות לברלין ובדיאספוריות שגזר על עצמו (סליחה, בחר לעצמו) משהו מהאיווי ההוא אבל לא די בכך אלא משהו מכך שהמזרחיות אינה מאפשרת אלא דווקא האירופאיות, האשכנזיות (רחמנא לצלן). מבחינה זו, הקובץ שלפנינו (שמצטרף לשורה ארוכה של טקסטים חשובים שכבר הצבעתי על ראשית הוצאתם בספרי) מעין סיכום. באופן בלתי מודע (ואולי מודע) שמואלוף מסכם כאן את הפרק המזרחי שלו, אולי שלנו, אולי של החברים והחברות היקרים והיקרות שלו שנאבקו כדי להגיע (תוך דרך לא פשוטה, שיש בה מחאה, זקיפות קומה, כתיבה אמיצה וישירות יוצאת דופן). אבל מה קרה לאחר שהגיעו? לאן נעלמו אל מול הצורך כעת לבחון מה קרה לאותה מזרחיות? האם היא אכן סייעה למוחלשים המזרחים? האם אכן מכילה בתוכה את החמלה שעליה דיברו? האם היא אנטי-גזענית וסובלנית (כפי שסיפרו לנו)? מברלין התשובות לשאלות הללו אף כואבות יותר מאשר מחיפה, מתי שמואלוף היקר. הן יותר כואבות בירוחם, בשדרות, במגדל העמק וגם בעין הים.

הקול של שמואלוף השתנה בשנים האחרונות. הוא הפך לקול אירופי, אשכנזי מאד, דיאספורי (כי אשכנזיות היא דיאספוריות ולא משהו אחר שהעסקונה המזרחית סיפרה לנו וטיפטפה לנו בפרויקט הכעס על הציונות שהפך למנגנון השנאת האשכנזים ואשכנזיותם תוך הלעגתם כפעולת גומלין ילדותית ל"ככה עשו לנו"). הקול הזה אמיץ בביקורתו כלפי ישראל והישראליות אבל האם יהיה גם אמיץ כדי לבקר את המזרחיות שממנה ברח או שאותה עזב?