"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

28 בדצמבר 2014

שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש




מאת אריה קיזל

לציטוט: קיזל, אריה (2014). שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש. 
ביטאון מכון מופ"ת: מחקר, כיתה והתפתחות מקצועית בהכשרת מורים, מס' 54, עמ' 6 - 9


הוראת האזרחות בישראל בשנים האחרונות נעה בין קונפליקטים ונרטיבים מתנגשים אשר הופכים את עבודתו של המורה ללוליין פוליטי הנדרש להלך בין הטיפות. מצב זה גורם כמובן לחששות ולטרדות בקרב המתכשרים להוראה אשר כבר בשיעורי הדידקטיקה שלהם במוסדות האקדמיים מביעים אי נוחות "להיכנס לשדה מוקשים מול פוליטיקאים, מנהלים והורים", כדבריהם. מורים אלה מפתחים עד מהרה שיח קורבני שאחד מביטויו הוא אין-אונות אזרחות, שמירה על נייטרליות אשר עלולה להגיע לשיתוק מורי ואי הפגנת אומץ אזרחי אל מול ביטויי גזענות קשים בכיתה "מחשש שאני אהיה ה'אדם וורטה הבא'", כדברי סטודנט שהוסיף: "ועוד לפני הקביעות".
תוכנית הלימודים באזרחות היא בין היתר הגורם למצב זה משום שהיא משדרת מסרים נוגדים. את התחום הראשון שבו היא מטלטלת נכנה "בין אחידות לריבוי או ממטא נרטיב לנרטיבים". הוראת האזרחות בישראל מבקשת לבצע מהלך שנדמה כאילו יוצא כנגד האחידות ומבקש להביא ללגיטימציה לריבוי (לפלורליזם). הוראת האזרחות מבקשת לשלול את המוניזם ומבקשת לאמץ את הפלורליזם לא רק כתיאור הולם של המציאות האנושית הישראלית או האוניברסאלית אלא אף כערך שיש לחתור אליו.
מבחינה זו הוראת האזרחות בישראל היא אמנם מודרנית בכך שהיא מבקשת להתחבר לערכים של אוניברסאליות אבל באותה מידה היא גם נוגעת בשדות פוסט-מודרניים שמבטאים הכרה במגבלות של כל תיאוריה ושל כל פתרון חברתי החותרים לטוטאליות. המתכשרים להוראה באזרחות מתקשים לחיות בתוך מתחים מתנגשים אלה אשר בעיתות של חירום אף מחמירים את ההתמודדות בכיתה. מצד אחד הם רואים את תחום הדעת כשיטה אשר יש בה מטרות, אידאות וארגונים שחייבים להיות אוניברסאליים, רציונליים ושיטתיים. ואילו מן הצד השני אין עוד תוקף למאפיינים אלו שכן העולם החדש שאותו מַבנים התלמידים, כמו גם חלק מהוריהם וחלק מכלי התקשורת המקיפים אותנו נסוגים לקיטוע, לפרגמנטציה של הידיעות שלנו ומבטאים ביקורת נוקבת לא רק ביחס לאידיאולוגיות שכשלו אלא כלפי יומרת הטוטאליות של האידיאולוגיות.
המורה לאזרחות חש כמעט מדי שיעור שהוא נע בין חזון אוניברסאלי המציע ישועה עולמית או ישראלית – שבבסיסו ערכים כמו שוויון וחרות, סדר חברתי, שלטון החוק, מבנים וארגונים לבין המציאות הפוסט-מודרנית הרואה בכל אלה אשליה.
אנסה לנסח זאת כך: העולם המודרני ביקש ליצר ולהבנות מטא-נרטיב. זהו מטא-נרטיב הטוען שמאחורי כל מגוון התופעות, למשל מהות הידע האנושי, המחקר המדעי ותקפותו, מטרת הידע האנושי – אידיאל כלשהו או תכלית כלשהי, יעוד (טלוס). כל מורה לאזרחות חש כי הוא מוביל את תלמידיו מדי שיעור לעבר אידיאל כלשהו, שיש בו מבנה מסוים, רוצה לומר הגיון כלשהו, מעין תרופת פלא אוניברסאלית - הרי שבפועל המציאות שבה אנו חיים, ואשר בבסיסה גם אינדיבידואליזם קיצוני, מערערת על הנחה בסיסית זו. היא מסרבת לאמץ את אשליית העולם האחיד הכפוף לאותו מטא-נרטיב. המציאות הזו, כפי שהטיב לבטא הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר, מסיימת את תפקידו של המטא-נרטיב ומפרקת אותו לכלל נרטיבים רבים, לכלל ספק חודרני כלפי עצם טענת אמת שאינו מתיימרת להגיע למהותם של דברים.
מציאות זו דורשת או מחייבת לפיכך לאמץ עמדה פלורליסטית שתכיר בריבוי הזה ותיתן לו מקום. לא בבחינת "לכבד את האחר" או לחיות עמו בדו-קיום אלא לבצע מהלך של שוויון מלא כלפי האחרוּת (otherness)   של האחר. הפוסט מודרנה לפיכך מתנערת מכל סיפור-על ומכל אמת גלובאלית ומכל יומרה.
אבל למורים לאזרחות ובוודאי למפמ"רית יש כיום עדיין יומרה. יש להם יומרה להכיל אל תוך שיעור האזרחות את המציאות הישראלית המורכבת, הקונפליקטואלית, המתפוררת לריבוי נרטיבים אישיים, קהילתיים, מסורתיים, דתיים, לאומיים וכמובן פוליטיים לכלל אחדות כלשהי שאפשר יהיה ללמד אותה כתחום דעת שיש בו לכל הפחות קוהרנטיות מסוימת. המפקחים לאזרחות (מכל המגזרים) מבקשים, או נתבעים על ידי הממונים עליהם, גם לנסח את אותה קוהרנטיות לכלל בחינת בגרות אחת או מטלות ביצוע.
זו כמעט משימה בלתי אפשרית. זהו שדה מוקשים שספק אם כלל ניתן להיחלץ ממנו בדרך כלשהי.
מה הוא אותו שדה מוקשים ואיך הוא בא לידי ביטוי? שדה מוקשים הוא מאבק בין נרטיבים מתנגשים – אשר בעבר גם כונו שסעים – בתוך רשת הנרטיבים הישראלית.
הנרטיבים נושאים בכליהם את מטען הממדים האנושיים האישיים ואף את הזיכרון האנושי, האישי והקבוצתי. מטען הממדים האנושיים האישיים של הנרטיב יוצא מתוך נקודת הנחה כי האדם הוא שמסדר את המציאות של עצמו בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו. באותה מידה הוא מושפע מסיפורים שאחרים סיפרו לו אודות עצמו. בין שני חלקים אלה של מטען הממדים האנושיים האישיים יש אינטראקציה מעגלית, תמידית, המשפיעה כל העת על כל אחד מהם, מפעילה יחסי-כוח ומשנה אותם.
הנרטיב, לפיכך, מיוסד בתנאים של יחסי-כוח, והוא אחד ממרכיביו הדומיננטיים של השיח. קיומו מתאפשר תחת תנאים של אלימות סימבולית בלתי-נראית אך אפקטיבית, המופעלת כלפי נרטיבים אחרים. נרטיבים הם בעלי כוח רב וחיותם באה להם ממצב של "רשת נרטיבים". כמו בזירה, הם מתקוטטים על משאבי-זיכרון, אמת-היסטורית וחלוקות-אמצעים ובעיקר מתמודדים כנגד כוחות ההשכחה וההרדמה של הנרטיבים השכנים אשר עימם ניתן לבנות קואליציות של נרטיבים.
הנרטיב לכן הוא אחד הכלים המרכזיים של עיצוב זהות – הן אישית והן קולקטיבית. מבחינות רבות, הנרטיבים הם הדרך שלנו לצפות בעולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ ברזולוציות גבוהות וברזולוציות נמוכות. נרטיב כולל עלילה שיש בה, בדרך כלל, התחלה, אמצע וסוף. בעזרתם ניתן לפענח את אופני החשיבה ודרכי ההתנהגות של האדם כיחיד ושל בני האדם כקבוצות, וזאת בסיוע מבנה סיפורי. הנרטיב הבסיסי המסופר במערכת החינוך הישראלית הוא הנרטיב הציוני. המערכת הבנתה נרטיב זה בשלל תחומי דעת, מהיסטוריה ועד אזרחות, מתנ"ך ועד של"ח. זהו חוט השדרה הקיומי של המערכת. זהו נרטיב העל שלה, המטא נרטיב.
אלא שבשני העשורים האחרונים במיוחד הוא מצוי במאבק אל מול מתקפת הנרטיבים, שהיא בעלת מאפיינים פוסט-מודרניים. כלומר, הנרטיבים הנוספים טוענים שאין בנרטיב-העל הזה מהות יסודית, שהוא מומצא ומדומיין וכי הוא לא בעל הזכות הבלעדית לאמת, אם בכלל יש אמת שכזו.
דוגמאות לנרטיבים שכנגד הם הנרטיב הפלשתיני הפנימי של ערביי ישראל (או אזרחי ישראל הפלשתינים), הנרטיב המזרחי החדש (המיוצג על ידי השיח המזרחי הרדיקלי), הנרטיב הפריפריאלי (שהוא בעיקרו כלכלי-מעמדי) ונרטיבים נוספים כמו הנרטיב החרדי והנרטיב החרד"לי.
מבחינה זו, לימודי האזרחות מייצגים עבור הנרטיבים-שכנגד את התגלמות הסדר הנרטיבי הישן. הם מהווים את הבסיס המשכנע ביותר בחלות האוניברסאלית של מבנה המשטר בישראל, מאפשרים שכנוע של התלמידים בצדקת הדרך הדמוקרטית של הפרקטיקות השלטוניות ומצדיקים את השתייכותה של ישראל למכונה "המערב" על כל המשתמע מכך. אין זה אומר שבשוליים לימודי האזרחות לא מאפשרים ביטוי של קולות נוספים אלא שהם כמובן בשוליים ומטבע הדברים אינם אבן הראשה של לימודי האזרחות.
אז מה מבקשים הנרטיבים-שכנגד? הם מבקשים להתקוטט עם נרטיב-העל הציוני כמו כוחות הנאבקים בזירת האגרוף. אם נבצע בנרטיב האנשה ניתן לומר כי כל אחד מהנרטיבים-שכנגד מבקשים להכניע, אם אפשר בנוק-אאוט, את נרטיב-העל. אם לא להכניע, לפחות להחליש, לכרסם, לערער.
שיעור האזרחות לפיכך הוא כלי לגיטימי לחלוטין עבור הנרטיבים האלה – כמעט הכלי היחיד – שבו הם יכולים לבצע את אותה מלאכה. שיעור האזרחות הוא זירה חיה, נושמת, פוליטית, פתוחה, דיונית, מאפשרת קונפליקטואליות, מבקשת לעמת ולהתווכח. אם תרצו: שיעור האזרחות לא מפחד. הוא לא מפחד מעצם קיום הקונפליקט.
סטודנטים להוראת המתמטיקה מטיבים לבטא זאת כך: "מה יש כבר לדון בשיעור מתמטיקה? איזה דיאלוג אפשר לנהל בשיעור מתמטיקה? את זה אפשר לעשות בשיעור אזרחות". והם צודקים. גם הנרטיבים, כמו הסטודנטים להוראת המתמטיקה, מבינים זאת היטב. מכאן מי שטוען כי יש לשמור על הנרטיב הציוני מכל משמר ולא לאפשר את אותה פתיחות יכול לראות בשיעור אזרחות הפתוח למריבת הנרטיבים סכנה לאומה, לעם, למדינה ולאחדותה. זו ההתנגשות הרצינית והיום יומית שבה מצוי מקצוע האזרחות. בכך שהוא מאפשר, פותח ופתוח, רלוונטי ופוליטי, הוא גם מאיים.
כל הנרטיבים-שכנגד מבקשים לבצע מלאכת פירוק. זו מטרתם היסודית. בשלב הראשון הם עושים זאת דרך מה שאכנה כאן "שלב קריאת התגר", הם יוצאים כנגד הנחות היסוד של נרטיב העל הלאומי, הם מערערים על צדקת קיומו, הם חותרים לבצע לו דה-לגיטימציה, להציגו כרשע וזדוני (במקרה הקיצוני) או כטועה דרך (במקרה הרך).
בשלב השני – "שלב מאבק העצמאות" מבקש כל נרטיב-שכנגד ליצור לגיטימציה לזהות הנרטיבית שלו. הוא מבצע זאת על ידי שחרורו מלפיתת נרטיב-העל ויצירת זהות לאומית, פוליטית, כלכלית נפרדת.
הפלשתינים יכנו זאת "זיכרון הנכבה", המזרחים יכנו זאת "חשיפת הגזענות האשכנזית", הפריפריאליים יכנו זאת "חשיפת הבועה התל אביבית ואטימותה", העניים יכנו זאת "העשירים דופקים אותנו", אנשי המחאה החברתית כינו זאת "העם דורש צדק חברתי".
הנרטיבים החדשים מייצגים מחלוקת על כוח, שהיא חלק מהמאבק ההיסטורי והסוציולוגי על הידע המתנהל והמנהל את החברה הישראלית. הם מבקשים להסיט את תשומת הלב מהשיח ההיסטורי הציוני והגיונו ההגמוני המוכתב על ידי פרקטיקות עוצמתיות לעבר תהליכים חברתיים ולשוניים, שבאמצעותם מופקות ומופצות הפרשנויות ההיסטוריות והחברתיות.
הנרטיבים החדשים אינם מבקשים פיוס לאומי ואינם מוכנים תמיד להתגמשות כחלק מהחשש המובנה שהדבר יוביל למיסמוס הדרישות הנרטיביות לשינוי השיח. חוזקתם של הנרטיבים-שכנגד הוא באפשרות להציב בפני מה שהם מכנים "המנגנונים הדכאניים של הציונות" מַראה אשר לדעתם תאפשר סגירת מעגלי עוינות חברתיים והתייחסות רחבה לקהלים שהודחקו והושכחו, להיסטוריה שלהם, לשפתם, לתרבותם וללגיטימיות שלהם, זאת במטרה לאפשר את הביטוי המעמיק ביותר.
הנרטיבים החדשים מבקשים מנרטיב-העל לבצע מהלך של הכאה על חטא תוך חשיפת מה שהם מכנים" פשעי העבר". הנרטיבים החדשים נשמעים תובעניים יותר, לעיתים תובעים לדין. הם משתמשים בשיח הזכויות – המצוי גם בהוראת האזרחות – כחלק מההצדקה לקיומם. מכאן הם גם מוצאים בהוראת האזרחות את השדה הפורה ביותר לנביטתם הדמוקרטית.
זהו חלק מ"פוליטיקה של זהויות" אשר לימודי האזרחות נקלעים לתוכו יום יום ושעה שעה משום שהם נעים בתוך שדה המוקשים המכונה – הישראליות האקטואלית, הטעונה, הקונפליקטואלית. לימודי האזרחות הפוליטיים ביותר אינם חוששים משדה המוקשים הזה. זהו הבית של לימודי האזרחות. שם מורי האזרחות צריכים לצעוד תוך קשב גדוש, תוך רגישות וענייניות, תוך הבהרת מושגים, תוך הצדקת טיעונים, תוך מחויבות ערכית. אבל הצעידה הזו מתפרשת על ידי הנרטיבים שכנגד – וגם על ידי שומרי החומות של נרטיב-העל – כאיום יום יומי.
אין זה מפתיע לפיכך שמזה מספר שנים לימודי האזרחות בישראל נמצאים במחלוקת בעלת נראות תקשורתית גבוהה ומותקפים לעתים על ידי שומרי סף מסוימים. לא בגלל שהם אנטי-ציונים או פוסט-ציונים אלא בגלל שהם מובילים בנתיב המכונה 'פתיחות כלפי שיח שיש בו פלורליזם' שהיא האיום המרכזי - לכאורה - עבור האחדות והאחידות.
הקונפליקטים שכונו בעבר שסעים הציגו את החברה הישראלית בדרך מורכבת ואולם הצגת החברה הישראלית כשדה מאבק ברשת הנרטיבים מאפשרים כיום להבין, לעניות דעתי, טוב יותר את המורכבות הכמעט בלתי אפשרית שהמורים לאזרחות וכמובן הפיקוח על הוראת האזרחות מצוי בו.
איש לא יהיה מרוצה משיעור האזרחות שכן הוא לא ישביע איש – לא את נרטיב-העל ההגמוני, המדינתי, ההיסטורי, וכמובן לא את הנרטיבים-שכנגד שסבורים כי לא די במה שנעשה וכי יש לבצע עוד. נרטיבים אלה סבורים כי שיעורי האזרחות דלים מדי ואמורים להיות אקטיביים עוד יותר.
ואם לא די בכך - שיעור האזרחות בישראל נע בין שני צירים נוספים: הציר התקשורתי והציר החינוכי. הציר התקשורתי - שאותו אכנה הציר הכאוטי - שבמסגרתו כוחות פוליטיים ואחרים מנהלים את השיח שלהם בקולניות דמוקרטית, בהגזמה קיצונית, לעיתים בחוסר כבוד אישי, מגדרי, קהילתי, עדתי ואחר תוך ניצול כל אפשרות של מניפולציה לצורך העלאת הנושא לסדר היום התקשורתי.
סדר יום זה חשוב אבל קולניותו פוגעת בבהירות וביכולת לנתחו באורך רוח נדרש, בקור-רוח מתבקש ובמתינות המחייבת מחנכים. את אותה קולניות, שלעיתים מגיעה עד גזענות מביאים התלמידים למרחב הכיתה באופן נראה לעין, לעיתים קרובות מאיים ולא מכבד.
כאן נכנס הציר החינוכי שבמסגרתו שיעור האזרחות מקבל (וגם צריך לקחת) את תפקידו המרכזי – עליו לשמש מגדלור עוצמתי ומורה-דרך עקשני בתוך השדה התיאורטי ועליו להתקין תקנות של שיח תרבותי, לסמן גבולות שדמוקרטיה, כבוד הדדי, שוויון, חירות וערכים נוספים החשובים לכולנו.
שיעור האזרחות הוא לכן המקום המרכזי שבו מתנהל היום השיח הפוליטי, האקטואלי והקונפליקטואלי בקרב תלמידי ישראל, בעיקר בחטיבות העליונות.
אי לכך, על המורים לאזרחות להשתחרר מהשיח הקורבני המאפיין, לצערי לעיתים קרובות, את מורי ישראל ולאמץ שיח מוביל. על שיח זה לנסח לעצמו קודים שבמסגרתם שיעורי האזרחות הם בעלי תפקיד מוגדר - לא רק בהעברת חומר או בניהול שיח או ויכוח - אלא הם בעלי תפקיד מוגדר במערכת כמייצבים, כמבהירים וכממשיגים. הם לא מגיבים רק לשיח התקשורתי ההיסטרי ולשיח הפוליטי המתלהם אלא הם הגורם המתון והממתן אבל גם המדריך והעקשני. שיעור האזרחות הוא בבחינת שומר החומות של ערכים הומניסטיים אוניברסאליים גם אם בתוך מסגרת לאומית מוגדרת.


מאמר זה הוא עיבוד מקוצר לעברית של הגירסה האנגלית:
 Kizel, Arie. (2013). Clashing Narratives in Civic Education in Israel. Global Education Review. Volume 1, Number 3, pp. 70 – 74





2 תגובות:

דניאל אמר/ה...

אולי תפקיד שיעורי האזרחות יהיה לדבר על איך הגענו למצב הזה? זאת אומרת, באין יכולת לדבר על הדברים עצמם (כי התנגדות ההורים והפוליטיקאים תהיה איומה) שיעורי האזרחות יכולים להיות בעצמם מראה של המציאות. איך נראית הפוליטיקה הישראלית? איך נראית החברה הישראלית? איך זה גורם לנו להרגיש? איך אנחנו חושבים שזה אמור / יכול להיות?

למשל לעשות יחידה אחת על אוטופיה (לחלק לקבוצות - אתם הממשלה, מה אתם עושים? ואז לפתוח לדיון בין הקבוצות), ואז עוד יחידה על דיסטופיה (brave new world? 1984?) ולראות יחד עם התלמידים אילו דילמות עולות.

לוודא שיש התייחסות מצד התלמידים למציאות, ובפרט:
-כלכלה וכסף
-איומים ומלחמות
-מיעוטים ותתי-קבוצות
וכו'...

כך הופכים את השיח האזרחי לאישי, ועל הדרך נמנעים מהתנצחויות של נרטיב, ובמקום זאת - חושבים איך אנחנו היינו עושים זאת אחרת.

רונן פנקס אמר/ה...

מאמר מעניין מאד, לדעתי...
נרטיב או נרטיב-נגד הוא מהלך פרשני, שמקבל את התוקף האובייקטיבי שלו מתוך כניסתו לשיח מחקרי, אקדמי בית-ספרי וכו'... המתח הנרטיבי, מקורו במאבק אידאולוגי ולדעתי דל - של לזכות בהכרה אובייקטיבית (פוליטית, חברתית וכו').
בפועל, האובייקטיביות הזו ממילא אינה משקפת את הממשות במלואה, מתעורר חוסר נחת תהומי בין חווית הקיום הסובייקטיבית של היחיד לבין אימוץ או דחייה של נרטיבים שונים לפי הטעם האינטואיטיבי. (אותה בעיה קיימת ברובד הלא-מודע בחלוקה השגויה בין מה שמכונה המקצועות הריאליים לבין המקצועות ההומניים. שמסקנתה האינטואיטיבית לכאורה היא שהמקצועות ההומניים הם לא ריאליים, לא ממשיים או למצער אף לא הגיוניים). לדעתי אם רוצים לקיים שיח על נרטיב ונרטיב נגד, יש לעשות זאת לכל הפחות תחת המסגרת המושגית של "פסיכולוגית ההמון" (צרכים, שליטה וכו'), ואז להוסיף, שיש סיכון במחשבה שיש להשקפות פוליטיות, חברתיות, אקולוגיות וכו' את היכולת לספק את הצרכים המהותיים, הנפשיים והרוחניים של האדם (ומכאן גם של החברה).