9 באוגוסט 2013

להשתחרר מהפחד להשתחרר מהבגרות בהיסטוריה ובספרות



מאת אריה קיזל

 מורים לספרות, כמו גם ד"ר אסתר אדיבי שושן  ובני ציפר (תרבות וספרות, הארץ, 2.8.2013קוראים שלא לבטל את בחינות הבגרות ולהפוך אותה רחמנא לצלן לבחינה פנימית. מורים להיסטוריה מחתימים עצומה ומביעים חשש שהמקצוע יהפוך ללא רלבנטי בעיני המנהלים והתלמידים ויאבד ממשמעותו (הארץ, 15.7.2013). היסטוריונים קוראים שלא לבטל את בחינת הבגרות בהיסטוריה בטענה כי הדבר יביא לחינוך "קופי אדם לאומניים שמיומנים מבחינה טכנולוגית", כדברי פרופ' יהודה באוואר (הארץ, 8.8.2013).
קריאות אלה הן עוד דוגמא לשיח הכפול (אשר בעיני הוא קורבני) שהשתלט על מורי ישראל.
מצד אחד, מורי ישראל מתלוננים מזה שנים רבות ובצדק על כך שמשרד החינוך כפה עליהם כללי רגולציה מחמירים באמצעות רשויות אכיפה, מדידה והערכה, המחרבים את מערכת הלמידה האותנטית בכיתות באמצעות כמויות חומר לימודים בלתי נסבלות בסד מצומצם של שעות ומצד שני, כאשר נשקלת האפשרות לשחרר את הלמידה בכיתה מאותה מערכת רגולציה ולאפשר את שחרור תחום הדעת חשוב כספרות או היסטוריה מכבלי הבגרות על כל חטאיה, מתלוננים המורים על כך שהמקצוע יאבד מיוקרתו.
זו דוגמא לשיח קורבני שהשתלט אף הוא על חלק מציבור המורים בישראל ואשר מאופיין בכך שבכל מצב שהוא המורים רואים במציאות שלהם ושל תלמידיהם חולשות והחלשות ולא אפשרויות של צמיחה ובנייה. יש לראות במצב החדש המוצע פוטנציאל למציאות חינוכית חדשה שאינה זקוקה לאישורים מתוקף בחינה חיצונית מחמירה אשר היא זו שהפכה את מקצוע הספרות או ההיסטוריה לשנוא כל כך בעיני התלמידים.
אני קורא לשר החינוך, הרב שי פירון, לשחרר את המקצועות הללו מכבלי הבגרות ולעשות זאת באומץ כבר היום. על השר להכריז כי היות ומקצועות כמו ספרות או היסטוריה הם המזמנים של שיח רחב, עמוק ופתוח בכיתות ומאפשרים את בניית והבניית הזהות האוניברסאלית והפרטיקולארית של התלמיד – עליהם להשתחרר ראשונים מכבלי ההערכה והמדידה אשר הם שמחלישים את תהליכי ההוראה והלמידה בכיתה.
איני מסכים עם המורים כי יוקרתו של תחום דעת נקבעת בבית הספר על ידי המנהלים או על ידי הכללתו בסל בגרויות רחב או מצומצם. יוקרתו של תחום דעת נקבעת על ידי מורים טובים לספרות או להיסטוריה כמו גם לכל תחום דעת אחר אשר מוצאים בו ביטוי ליכולת ההוראה שלהם, לחיבור שלהם לתחום הדעת, לחיבור שלהם לתלמידים וליכולתם להפוך את כיתתם לקהילה לומדת וחושבת (ואם אפשר גם חוקרת, במקרה זה את עברה שלה ואת עברן של קבוצות אחרות).
אם המורים לספרות או להיסטוריה או לכל תחום אחר צריכים את הבגרות כדי להפוך את ה"מקצוע" שלהם ליוקרתי או לבלתי פגיע – עליהם לבצע בדק בית ממשי מדוע הם נזקקים בגורמי חוץ כובלים ומכבידים עליהם ועל התלמידים.
השחרור מכבלים הוא אחד האתגרים החינוכיים החשובים (ולעיתים גם הכואבים) שעומדים בפני כל מחנך ואולם זו העת של המורים לספרות ולהיסטוריה לתקן את טעותם ולבטל את העצומה או לפחות לשנות את תוכנה ולקרוא לשר החינוך לתת להם עצמאות מחשבתית, חינוכית וגם עצמאות מהרגולציה של הבגרות.
(מומלץ לפתוח את התגובות בהמשך ולהצטרף לדיון)

פורסם ב"תרבות וספרות", הארץ, 9.8.2013



15 תגובות:

ענת ישראלי אמר/ה...

תודה אריה, דברים חשובים ונכוחים!

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

אריה שלום -

מסכים עם הכיוון הכללי של דבריך. ועם זאת, אני מוטרד מנקודה אחת בסיסית: האם, לדעתך, הוצאת המקצועות מרשימת בחינות הבגרות לא תביא לצניחה דרמטית במספר השעות המוקדשות לנושׂאים הנ"ל מהיסודי ועד לתיכון?

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...

אורי היקר

אכן יש חשש שמדעי הרוח (היסטוריה וספרות) יידחקו אם יימשך המצב הקיים ואולם אני סבור שכדאי ללכת על "הדרך השלישית" ששוללת את הבגרות לכל המקצועות כמתווה את המצב הקיים (מקצועות דחוסים, שנואים ורגולציית מבחנים בלתי נסבלת שהכל לומדים בה "רק לבחינה") ומולה תלות מדעי הרוח בחסדי מנהלים תחת שלושה מבחני בגרות.
כיצד עושים זאת?
אפשר למשל להציע בגרויות פנימיות, הוראות ברורות של משרד החינוך עד חקיקה של מספר שעות מתבקש למדעי הרוח (תוך תביעה להרחיבם באופן ברור. היסטוריה וספרות חשובים ביותר!), בגרות גמישה (בחירה של מורים על הפרקים שבהם נלמדים תלמידיהם תוך קביעת מסגרת ברורה), העלאת משקלו של הציון הפנימי ("ציון המגן") אל מול ציון הבגרות, הקלות קבלה לשנה א' לאוניברסיטאות במדעי הרוח.
אני מציע שיוקמו מועצות חינוכיות שיפעלו במהלך השנה הקרובה להציע הצעות אשר יאזנו את האיזונים הנדרשים.

ד"ש,
אריה

ד"ר אוֹרי אמיתי אמר/ה...

אריה שלום, ותודה על התגובה ~

מקובלים עלי כל דבריך. החשש, עם זאת, נותר בעינו - אנחנו נוכל לדרוש ולבקש כל מיני דברים, אבל אין ערובה שהשׂר פירון יעתר לדרישות ולבקשות.

בנוסף, השמועה גורסת שתנ"ך ואזרחות ישארו תחת המטריה של בחינה חיצונית. מצב כזה עלול לגרור סחיפה ברורה של שעות לכיוון שני המקצועות הללו, על חשבון מקצועות אחרים במדעי-הרוח.

מצד שני, אולי אתה צודק לכל אורך הגזרה. משהו הרי צריך ללמד בבתי-הספר, ומורות ומורים לספרות ולהיסטוריא עם קביעות כבר יש בשטח. אולי עליה ברמת הלימודים תגרור התעוררות בתחומים הללו, ומכאן ההצלחה תזין את עצמה.

כך או כך, גם לי אין ספק שבחינות הבגרות גורמות נזק גדול.

משה ב. יצחקי אמר/ה...

אני מסכים עם עיקרי טיעוניך.
נוצרת כאן הזדמנות פז לבנות מודלים חדשים ללמידה ובמיוחד לקרב, לחבב ולהאהיב את הרוח על לומדיה.
הפחד לטעמי נובע משני מקורות עיקריים:
הראשון - חשש אמיתי איך ללמד בלי הרגולציה ובלי הפורמטים הנוקשים, המקובעים ומעקרי הסקרנות והמחשבה. והשני רציני וגם אני מצטרף לחוששים. שהליך המעבר לא יהיה מושכל, לא יבטיח את מסגרת שעות הלימוד וישמש רק מכשיר פוליטי פופוליסטי.

צבי גלאון אמר/ה...

בחינת הבגרות בספרות כבר בוטלה לפני שנים והייתה בחינה פנימית. במשטר של בחינות שהפכו לעיקר, הביטול של הבחינה במקצוע אחד או שניים יוצרת בהכרח בתודעת התלמיד והציבור מדרג של חשיבות והיחס לאותם מקצועות שבחינתם החיצונית בוטלה הייתה בהתאם. כמו כן הרגולציה לא בוטלה אלא שינתה את פניה. התוכנית נשארה אותה תוכנית ובאותו היקף. בית הספר נדרש אז להציע למשרד החינוך מספר כפול של שאלות על פי מבנה הבחינה המסורתית, ובמשרד החינוך בחרו את השאלות שיהוו את הבחינה ,ובחירה זו נשלחה לבית הספר כמו כול שאלוני הבחינות האחרות ביום הבחינה, ההבדל היחידי היה שהמורה בבית הספר בדק את הבחינות מבלי שידע את מי מתלמידיו הוא מעריך, אלא אם כן היכיר את כתב ידו. זאת ועוד ,משעה שהיגיעו השאלות למשרד החל דו שיח בכתב שבו נדרשו המורים לחזור ולנסח שאלות רבות מחדש שכן ניסוחן לא עמד בקריטריונים של המשרד. לא הייתה כמובן כול דרך להבטיח כי המורים לא יתנו לתלמידים את אותן השאלות בניסוח דומה כלשהו, ואכן כך באמת היה, כי ההצלחה בבחינה נשארה באותה דרגת חשיבות. לאחר שלוש שנים של ניסוי שגילה למשרד עד כמה יש חשש לטוהר הבחינות, ולכול מיני לחצים אחרים על המורים, של תלמידים וגם הקהילה, בוטלה ההוראה ומקצוע הספרות חזר להיות בחינה חיצונית וחלק מבחינות החובה.אך נניח לרגע לכול אותן מכשלות, הקריאה לציבור המורים לבצע בדק בית אל מי בדיוק היא מופנית, איזה ארגון סטטוטורי יש למורים לספרות או למורים להיסטוריה, שיוכל לבצע בדק בית כזה ואף לאכוף את מסקנותיו.במילים אחרות: ביטול הבחינה החיצונית ללא הכשרה מוקדמת של המורים בין בניסוח שאלות העומדות בקריטריונים הטסטולוגיים הנדרשים, ובין בהכנת תוכנית עבודה שנתית שבה הוגדרו המטרות בהנחיית מרכזי המקצוע שגם הם עברו הכשרה מוקדמת שתכין אותם לקראת המצב החדש של בחינות פנימיות, כול עוד לא יערך משרד החינוך לכול אלה, הרי כי אז בין שיבוטלו בחינות חיצוניות ובין שלא שום דבר מהותי לא ישתנה. מכול מקום הקריאה לשינוי צריכה להיות מופנית למשרד החינוך שצריך לתכנן מהלכים של רפורמה של שנים, בכשירות המורים ואיכות ההוראה, ורק אז יתרחש השינוי שד"ר קיזל סבור בטעות שהוא אפשרי על ידי ביטול שתי בחינות חיצוניות.

ד"ר אריה קיזל Dr. Arie Kizel אמר/ה...

צודק צבי גלאון וצודקים הדואגים מביטול הבחינה החיצונית ואולם לא ניתן לנהל מערכת חינוך רק על סמך חששות מזיופים או מחששות ארגוניים אחרים.
זו ראיה נכונה אבל בעיני היא צרה ומצרה.
אנו נכנעים כאן מראש לסוג של שיח שאין בו כל שיח על חינוך ובעיקר על מהות תחומי דעת חשובים בעיני כמו היסטוריה וספרות.
ניתן לטפל ארגונית בכך שהמקצועות הללו לא יידחקו לשוליים, ניתן וצריך לטפל ברמאויות (במיוחד במערכת שרובה נתונה לפיקוח), ניתן לטפל בנושאים כמו האוניברסיטאות שמעוניינות במבחני בגרות.
כל אלה חשובים בעיני אבל מה עם העיקר והעיקר הוא מה התלמידים חושבים על היסטוריה ועל ספרות ובעיקר מה הם יודעים בסיומו של התיכון בתחומי ההיסטוריה והספרות.
זו השאלה הראשונה והתשובות האלה ידועות לכולם וצריכות להטריד את כולנו.
בהינתן שאנו יודעים את התשובות לשאלות הללו - כלומר מה חושבים תלמידנו על היסטוריה (ובעיקר מה הם יודעים ולא יודעים ממנה) ומה הם קוראים כתוצאה מבחינות הבגרות בספרות (והם קוראים מעט אם בכלל) - צריך כעת להתחיל את הדיון מהתחלה.

אודי מנור אמר/ה...

נטיית הלב שלי למקרא דבריך אריה היתה חיובית ואף נלהבת. אך לאחר מחשבה נוספת וגם לאור חלק מהתגובות המחכימות, אני רוצה לא להסכים אתך הפעם. ואולי זו בעצם הסכמה אבל מכיוון אחר. בלי קשר לשיח הקורבני שהוא בעיה בפני עצמה, בעולם הממשי בו אנו חיים דברים שנבחנים רשמית זוכים למעמד גבוה יותר. למשל כל העובדים שאני מכיר, בכל התחומים, לא יסכימו לוותר על חלק משכרם תמורת הרגשה יותר טובה במקום העבודה. למה? כי שכר הוא מדד לתגמול. ההשוואה לא מדוייקת כמובן ולכן אומר במפורש מה הנמשל או מה אני חושב: כן, אני חושב שאתה צודק שעל מדעי הרוח, ספרות היסטוריה מקרא וכו', חייבים להיות בסיס לדיון מעמיק, רציני, רחב, פלורליסטי, חכם, שקול, מדעי או במילה אחת ישנה מהמאה ה18: תבוני (או 'משכיל'). מצד שני, ויתור על בחינות הבגרות יהפוך את המקצועות הללו לסרח עודף בלשון המעטה. ולכן הפתרון הוא גם וגם ולא או-או. גם להשאיר את המקצועות הללו כמקצועות חובה מדידי בגרות, וגם להכשיר מורים ולהכין תכניות שיבטיחו את המשכיליות התבונית הנחוצה כאמור. זה אפשרי. בשתי דרכים שונות בתכלית. האחת הרווחת כבר במקומות רבים: מלמדים באופן משכילי ותבוני עד חודש אפריל, ואז מכתיבים תשובות לבגרות. השנייה היא כמובן גיבוש תכנית לימודים שתמצא את הדרכים לבחון על 'חומר' שנלמד מהרגע הראשון ועד האחרון באופן משכילי ותבוני. יס ווי קן.

מירב בן-נון אמר/ה...

הי אריה -
אני מסכימה עם דבריך. גם לגבי שיח הקורבנות של המורים (רואים את זה כבראצל סטודנטים להוראה) וגם לגבי כך שאל לנו להיות מונעים מפחדים לגבי הפגיעה במקצוע, במקום דיון אמתי במהות - איך לפגוש את הסקרנות הטבעית והעניין הרב שנמצא אצל ילדים כלפי מקצועות אלו, לפני שהוא נהרס בביה"ס בגלל בחינות ועודפי חומרים.
לדעתי, מטלת הביצוע של מקצוע האזרחות, כאשר המורה מנחה אותה כראוי, היא כלי מצוין המשיג חשיבה עצמאית, עבודת חקר, התמודדות אינטרדיספלינרית ועוד. למה לא לשלב מטלה מהסוג הזה גם במקצועות ההיסטוריה והספרות(מעשיות יותר, בבחירתם של התלמידים את החומר, הדורשות מחקר וניתוח)?
עם קצת יצירתיות, ושחרור מהפחד ומהמודלים המוגבלים הקיימים, ניתן באמת לראות בשינוי זה הזדמנות גדולה.

ליאור כהן אמר/ה...

תצוגה מקדימה

ערוךאנונימי ציין...אריה שלום.התמקדת בספרות והיסטוריה,אני טוען כמורה שלימד ומלמד מקצועות קודש וחול שניתן להשתחרר מכבלי הבגרות במקצועות נוספים ולהפוך את הבגרות במקצועות שאינם מדע מדויק לעבודות סמינריוניות מקיפות כבר בתיכון מה שיתרום הרבה יותר מהבחינות הנוכחיות ברובם התלמידים "מקיאים" את הידע ללא הבנה או יישום הידע.האתגר הגדול יהיה מצידו של משרד החינוך לשמר את השעןת הקיימות ןלתגמל את המורים בהתאם.המורה יצטרך להפוך מסמכות הידע למנחה ובעל ידע רב בתחומו ומשם לדעתי נובע גם הפחד הגדול מהשינוי...מקווה שהרב פירון יחולל את השינוי המתבקש.ליאור

Gilad Shapira אמר/ה...

אפשר לחשוב שבחינות הבגרות הן התופעה החולה היחידה שיש במציאות הבית ספרית. אם רק נסיר אותן, הכל יהיה בסדר. רמת ההוראה תעלה, איכות הלמידה תגבר... ולא היא. לא משום שאני חסיד גדול של בחינות הבגרות, נהפוך הוא. אלא משום שסדר היום של בית הספר ובו מופיעים כוכבים נוספים מלבד בחינות הבגרות צריך להשתנות כליל. מתשתיות ארגוניות (משך שיעור, מבנה שנות הלימודים, ארגון מרחבי הלמידה), עבור לתשתיות של תפיסה על אודות ידע, תחום הדעת, פדגוגיה והמשך בתשתיות של הכשרת מורים מתמדת (לא "השתלמות"). כל זאת כדי שמורה אוטונומי לא יהיה שבוי בשיח הקורבני, אלא ייצור מהלכי למידה מבוססי בחינה ביקורתית של תכניות הלימודים ומטרות הבנה והתפתחות.
אני מכיר בצורך להציב סטנדרטים, אולם בחינת בגרות אינה הכלי היחיד להצבתם. כדי שישונה הכלי, צריכה להיות מוכנות לשינוי מערכתי כולל. לכן העיסוק בבחינות הבגרות במבודד מכל שאר מרכיבי סדר היום הבית ספרי, הוא עיסוק עקר.

חיים אדלר אמר/ה...

יישר כח!

ארז אמר/ה...

שלום אריה.

ניסחת את טיעוניך יפה, ולכן יש משמעות לדיון במטרות. האם המטרה של "שחרור" ההיסטוריה והספרות מהתנ"ך שקולה בערכה להמשך ההטיה של המערכת לכיוון כימות ומסחור? יש להתמודד גם הטענה לפיה שיטת הבגרויות עם כל מגרעותיה, מהווה משקל מאזן לשיטת הפסיכומטרי, שמגרעותיה רבות עוד יותר. אני מודע שלכך שזהו דיון שונה , המכוון לשוויון הזדמנויות ועתיד תעסוקתי, ולא חינוכי רעיוני, אך במציאות אלו סוגיות שכיום כרוכות יחדיו. העובדה ששר החינוך החליט לבטל חלק מן הבגרויות ולא את כולן, משאירה שטח פתוח לפרשנות פוליטית - מהי מגמתו האסטרטגית והאם יהיה בכוחו לבצע אותה ? להערכתי, אין להסתפק בחלון ההזדמנויות החינוכי שנפתח בביטול בגרויות אלו, תוך הפקרת התמונה הכוללת. הטיפול ב"מסביב" (קבלה לאוניברסיטאות, יוקרת המקצועות ללא בגרות) אינו פחות חשוב מהטיפול ב"עיקר" - חשיבה פתוחה על לימוד תחומי הדעת

ליאת אמר/ה...

סכימה עם הצורך בשינוי וגם עם דבריו של גלעד. ביטול מבחני הבגרות בספרות, היסטוריה או במתמטיקה צריך להעשות ביחד עם הצגת שינוי כולל בתפיסת הלימוד.
ביטול הבחינה בספרות והשארת בחינה במתמטיקה נתפסת כהעדפה ברורה של מתמטיקה.
התפיסה כאילו ביטול הבחינה בספרות תביא לאהבת לימודי הספרות אינה מבוססת והיא לדעתי יותר בגדר משאת נפש. כנ"ל היסטוריה או מתמטיקה או כל מקצוע אחר.
אני גם רוצה להציע ששינוי ביחס ללמידה, הן של המורה והן של התלמיד, מושפע מאד מיכולת ההכרות האישית בין השניים. דבר זה יוכל להתקיים רק אם מורה יראה לא יותר מ 60-90 תלמידים שונים בשבוע. ההכרות האישית תגדיל את מחויבותו של המורה ושל התלמיד ותאפשר למורה להתאים את השיעור לתלמידים. המשך עבודה במתכונת של בית חרושת בו מורה ממוצע בתיכון אינו מכיר את כל תלמידיו בשמותיהם, דומה ללימודים בקורסי אינטרנט ואינה בעלת ערך מוסף. מתכונת כזו מבטיחה המשך התמקדות בבנית מערכי שיעור אחידים שיענו לצורך של לימוד כיתות רבות

אנונימי אמר/ה...

גם כשיש בחינות בגרות במקצועות הספרות וההיסטוריה, המקצועות הם לא יוקרתיים. מה שהופך כיום מקצועות בביה"ס ליוקרתיים זה הנחיצות שלהם כדי להשיג עבודה שמכניסה הרבה כסף, או הנחיצות שלהם בהשגת תעודה נוספת - שתוביל לעבודה שמכניסה כסף.
לכן אני מסכימה איתך, אריה. ביטול הבגרות בהיסטוריה לא תשנה את יוקרתו. ומצד שני, צריך לחשוב על הנחיצות של בגרויות באופן כללי. לטעמי צריך לבטל את כל הבגרויות חוץ מאנגלית, לשון ומתמטיקה, וזהו. גם אותם לא חייבים.