"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

9 בפברואר 2013

על דיגיטליות וצרות מוחין




בשורת הדיגיטליות על חשבון צרות תכני ספרי הלימוד

מאת אריה קיזל

משרד החינוך מתפאר בשבועות האחרונים בתוכנית להכנסת ספרים דיגיטליים לשימוש מערכת החינוך. באותה מידה הוא מתפאר ב"לוחות חכמים", ב"פסים רחבים" וב"פדגוגיה חדשנית".  המהלך המוגדר "פיילוט" יטפח, כך נטען, "מיומנויות מתאימות לבוגר מערכת החינוך במאה ה-21 ובעיקר: פיתוח חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות, פיתוח לומד עצמאי, עידוד למידת חקר ולמידה שיתופית" וכן "העלאת המוטיבציה והעניין בלמידה, פיתוח מיומנויות נוספות של שימוש בכלי תקשוב מתקדמים וגמישות ועדכניות בהוראה ובלמידה". סיסמאות אלה כבר נשמעו בעבר כאשר הוכנסו הפלסטיקים (ע"ע: המחשבים) למערכת החינוך. גם אז הפריחו מילים יפות מלאות בפאתוס. היה זה במאה ה-20 וכיום הדבר "מותאם למאה ה-21", כדברי משרד החינוך.
ספרים דיגיטליים, לאלה המבינים בהם, אינם הבשורה שאליה צריכה מערכת החינוך לייחל. הם רק בבחינת הסבה טכנולוגית של ספרים עם אותם תכנים אשר הינם מוגבלים ואף ממושטרים. אין בדיגיטליות הספרים בשורה אלא אם כן קוראים את התוכן שבהם ואם מפתחים דיון עירני ומעורר חשיבה ומחלוקת סביב אותם תכנים. ספרים שאינם מזמנים תכנים שכאלה יכולים להיות דיגיטליים ולהשתמש בשפע של כלי תקשוב נפלאים וצבעוניים ואולם אין כל קשר ביניהם לבין פיתוח יכולת חשיבה ברמה גבוהה. דיגיטליות במגה-מהירויות עם צבעוניות מרהיבה יכולה להסתיר צרות מחשבתית אפורה ומצטמקת.
כבר שנים לא מעטות מתרחקים המורים מהספרים ומעדיפים במקומם שיטות הוראה מיושנות שבמסגרתן הם מכתיבים את החומרים לתלמידים ישירות למחברות. אנו שומעים היום קברניטי חינוך בישראל וגם מורים אשר טוענים כי אין כבר שימוש רב בספר הלימוד בבתי הספר וכי מורים רבים, לצערי יש לומר, מעדיפים שלא להשתמש בו. נכון, זו אכן מגמה שמובלת על ידי מורים שטועים לחשוב כי הם המקור המרכזי להעברת הידע.
במערכות חינוך אשר עדיין מובלות על ידי למידה לקראת בחינות (כמו בגרות או מבחנים בינלאומיים שרק אלה שנבחרים בקפידה נבחנים בהם) תלמידים יכולים בדרך כלל להישען על ספרי לימוד, כספק התשובה הנכונה, בדרכם לשפיכת החומר במחברת הבחינה.
משרד החינוך מנהל מאבקים מרים נגד כותבי ספרי לימוד ונגד תכנים כאלה ואחרים, הרבה יותר ממה שהוא מעודד את המורים עצמם או את התלמידים להשתמש באותם ספרים שהוא נלחם על התכנים שלהם. המאבק על המילה הכתובה, על האמת האחת, על השליטה בנרטיב האחד, על מנגנוני הלימוד של אותו הנרטיב ובעיקר על מנגנוני ההערכה של אותה אמת חוגג את עצמו לדעת יום יום ושעה שעה.
הוא מפרנס אגף שלם במשרד החינוך שמנהיג רגולציה קשה ומחמירה אשר מבקשת לסנן, לקצר, להדק, למשמע ולמשטר את הטקסט אל הנרטיב, אם לא לומר אל המדיניות, ובעיקר למנוע זליגה/חשיפה של נרטיבים אחרים אל התלמיד. זו משטרה של ממש המשרתת אג'נדות כאלה ואחרות. בדרך, מאבק זה יכול גם (כפי שגילינו בשנה האחרונה) להביא לפיטוריהם של מי שאינם משרתים את האג'נדה הרצויה והנכונה.
זו גם הסיבה שספר הלימוד הוא שדה מחקר חשוב להבנת הגיון פעולתה של המערכת, אם לא לומר הערכים המובילים אותה ומנהיגים אותה. וזו גם הסיבה שיש לעודד מערכת מחקר שכזו כדי שנדע בדיוק מה לומדים ילדינו באותם ספרים דיגיטליים המצוידים בכלי תקשוב מתקדמים וקופצניים. צבי לם הטיב בעבר להגדיר בעבר את מערכת החינוך כנעה בין הגיונות מתנגשים ואולם היום ניתן לומר באופן ברור כי המערכת סבורה שאין מקום לשום התנגשות, לא של הגיונות ולא של ערכים. כל מה שמתנגש – מוזז וכל מה שמרחיב – מצומצם.
הדאגה סביב תכניהם של הספרים, גבולות התכנים ומגבלות התכנים צריכה להדאיג אותנו יותר מכל. זאת בעיקר בגלל שסטודנטים להוראה אשר מכינים את מערכי השיעור הראשונים שלהם – וכך גם מורים חדשים בתחילת דרכם – מעידים כי הם נשענים רבות על ספר הלימוד בעת הכנת שיעוריהם.  למעשה, רבים מהם פשוט מבצעים פעולת רפרודוקציה: העתקה מספר הלימוד לכרטיסיות והכתבה של החומרים ישירות למחברות התלמידים.  חלק מהם אף מסכמים את ספר הלימוד לדף אשר מחולק (או היום מועבר ישירות למייל של התלמידים) והכל במהירויות העל הטכנולוגיות הקיימות ותחת הגיון החכמה לכאורה שבאותה מהירות.
מכאן שהכנסתו של ספר לימוד דיגיטלי למערכת החינוך אינה בבחינת בשורה גדולה. למעשה, זו בשורה קטנה מאד. הבשורה הגדולה צריכה להיות הדיון סביב תכניהם של ספרי הלימוד, הרלוונטיות שלהם וגבולות הגיזרה שלהם. דיון כזה לא מתקיים ועד שלא יתקיים לא נהיה "מותאמים למאה ה-21".

 פורסם בהארץ 


4 תגובות:

אברום רותם, אלא מי? אמר/ה...

חולק על הערבוב המיותר בין הצורך להמרת הדפוס לטקסט גיטאלי, לבין סוגית תפקיד ספר הלימוד, הדרך בה הוא נכתב, מתנהל, כשאין בין זה לדיגטיזציה ולא כלום.
א. הצורך להמרת הדפוס לדיגיטאלי הנו צו השעה. גם אם נגחך על טרמינולוגיות של המאה ה- 21, זו היא המציאות המתרקמת לנגד עיננו. די, העסק הזה ברור, ואין צורך להתעקש להיות לא רלוונטי למציאות, ודאי החינוכית, בעצם ההתנגדות לכך.
ב. בעצם הצגת טקסט דיגטאלי ללומד, הגמישות, ההתאמה האישית לדרכי הלמידה של כל לומד, דרכי אינטרקציה חינוכית העמצימה גם את האיכות הפדגוגית בהבניית מידע וחקר, ולא שינון, וסביבת למידה מגוונת ועשירה ומתעדכנת הם מרכיבי יסוד בחומרי למידה דיגטאליים - עדיפים בהרבה על הדפוס. ולכן זו בשורה חשובה מאד, גם אם, כשועלים ותיקים בתחום, ננוד בראש בציניות וחוסר אמון ליכולת המערכת ליישם זאת.
ג. אין לערב זאת עם סוגיית תפקיד "הספר" כספר לימוד, ועם תופעות המעבר הטבעי מפרדיגמת הדפוס לפרדיגמת הטקסט הידיגטאלי. עצם בניית סביבות למידה ולא "ספר", הנגישות הבלתי אמצעית לתכנים ברשת, ממילא יקטין בהרבה את חשיבותו ומקומו גם כאמצעי שליטה ובקרה על התכנים. גם משרד החינוך יתאים עצמו לכך בסופו של דבר, בכל כורחו או מתוך תובנות שמתבשלות זה מכבר.
ד. ואם כבר לנגח את מערכת החינוך, לא מומלץ לבחור לעשות זאת דוקא באמצעות יוזמה חיונית ומבורכת. נו... אפשר למצוא דרכים יעילות אמיתיות יותר כדי להשפיע באמת.
ה. ויפה שעה אחת קודם.

אנונימי אמר/ה...

היוזמה של משרד החינוך אינה חיונית ובוודאי אינה מבורכת.
גם התגובה של רותם מגלה עד כמה אנשי הדיגיטציה מאוהבים ב"מדיום".
אין כאן פרדיגמת דפוס ופרדיגמת דיגיטלי. סביבת הלמידה של התלמיד גם בדיגיטלי היא צרת אופקים וחבל שהדיגיטליסטים אינם מבינים זאת.
עוד יותר מכך - ככל שסביבת הלמידה "צבעונית" יותר היא מסתירה מהתלמיד את צרות אופקיה.
צודק כותב המאמר וחשוב שדבריו יהדהדו במסדרונות משרד החינוך המאוהב בכל מיני טכניקות שאינן משנות את הדרך שבה תלמידנו לומדים

אודי מנור אמר/ה...

כולנו מכירים את הסיפור על הרב, אשת הרב, היהודי המוטרד מהצפיפות בביתו, והעז. קיזל צודק ורותם צודק ואולי גם עלי יכול התואר הזה, 'צודק'. צודק קיזל בביקורתו על המשיח הדיגיטלי. לא טכנולוגיה תפתור את השאלה החינוכית. אבל צודק רותם שאין רע ויש אפילו טוב מאד במדיה הדיגיטלית. ואני מקווה לקבל את התואר צודק אם אומר שכל עוד אפילו אנשי אקדמיה רציניים כמו קיזל ימשיכו לדבר על 'נראטיבים', לא יתחולל שום שינוי, בוודאי לא במשרד החינוך. הואיל ומשרד החינוך הוא פוליטי במובן החזק של המילה לא פחות מאשר משרד האוצר, אבל הרבה פחות ממשרד הבריאות או השיכון למשל, הדרך לפורר או לפחות לאתגר את חומת האטימות של פקידי החינוך, היא לא לשחק לידי מושגיהם הפוליטיים, המצדיקים מבחינתם את המשך מדיניות הפיקוח שמשמעותה בפועל זה עוד מורים שיכתיבו טקסטים עילגים לתלמידיהם, במקום ללמד לחשוב. הוראה חושבת יכולה להתקיים רק על יסוד ההנחה שאין חיה כזו נראטיב, אלא יש אמת היסטורית מוחלטת, שלאף אחד אין דרך לפענח אותה במלואה, אבל שמטרתו של אדם חושב היא לעשות מאמץ לברר אותה. נקודת מוצא כזו מחייבת ריבוי זוויות ראייה (שזה דבר שונה בתכלית מ'נראטיבים' שהם בדרך כלל מילה נרדפת לשקר עדתי או קבוצתי מוסכם שיש להתייחס אליו בכפפות של משי בדיוק כי הוא 'נראטיב'! והתייחסות בכפפות של משי זה כל דבר חוץ מחשיבה וכפפות של משי לפיכך הן לא טובות יותר מהכתבות של מורים צרי מוח). ריבוי זוויות ראייה קל יותר להשיג באמצעות מדיות דיגיטליות. והנה הגעתי כך אני מקווה לחוף מבטחים. קיזל צודק - דיגיטציה היא רק כלי. רותם צודק - הכלי חשוב ומועיל. אני מקווה להיות צודק - השאלה היא איך מפעילים את הכלי הזה לטובת פיתוח אזרח חושב. לא נראטיב הוא התשובה, אלא החתירה לאמת.

Hagit Meishar-Tal אמר/ה...

אהבתי את הפנית הביקורת מן הצורה של ספר הלימוד אל התוכן שלו. אלא נראה לי שאין להפנות אצבע מאשימה כלפי ה"דגייטליסטים" שכן, הצורך לחשוב מחדש על ספר הלימוד כאמצעי הוראה, נובע באופן ישיר מן השינוי התרחש בחברה הדיגיטלית. אי הרלוונטיות של ספר הלימוד נובע מהנגישות הגוברת למידע והשינוי במבנה סמכות הידע- ששניהם מוטמעים בספר הלימוד הרשמי- אם דיגיטלי ואם מודפס.