11 באוגוסט 2011

המדע הבדיוני כשדה מחקר של חינוך לדתיות

על הספר תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו בהוצאת רסלינג

מאת אריה קיזל

בעידן שבו מחקר החינוך מתמקד בעיקר בנעשה בבתי הספר, בהערכה של הישגיהם הנמוכים של התלמידים ובנהי אודותיהם, בארגון החינוך ובהתעלמות מהשפעת התקשורת והאינטרנט על החינוך במובנו הרחב מציע תיאודוסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו נקודת מבט המשלבת בחינה של החינוך בימינו דרך עדשתה של סדרת מדע בדיוני.

מהלך זה של יותם חותם מוקדש לטענה כי חינוך לדתיות הוא מאפיין של החברה והתרבות בת זמננו. במושג דתיות הוא מכליל את רטט הנפש הרליגיוזיות, כדבריו, ולא את ההיענות לדרישות דת ממוסדת כזו או אחרת. הוא מבקש להדגים כי החינוך לדתיות כיום כרוך בשלושה מרכיבים מרכזיים: חיבור מיסטי שבין האדם לאל בהקשר פוסט-חילוני, תפיסת המיסטיקה החדשה כארצית וככזו שאינה תגובת-נגד למדעיות ולקדמה טכנולוגית אלא דווקא תוצאה של מה שהוא מכנה "פנטזיות מדעיות היפר טכנולוגיות".

המהלך התיאורטי שוזר בספר שלושה שדות דיון: תרבות פופולארית, היסטוריה אינטלקטואלית ופדגוגיה. נקודת המוצא של הדיון הפדגוגי היא בקשר בין רוחניות, מיסטיקה או דתיות ובין תפיסת העולם בת זמננו. לדבריו, רליגיוזיות אינה מאפיין של תרבות שוליים או של קבוצות "עידן חדש", חוזרים בתשובה, ניאו-ברסלבים, מתקשרים, תיאוסופיים וקבוצות שוליים של "תרבות שכנגד". היא מקודדת דווקא לתוך התרבות הטכנולוגית, המדע וההוויה המודרנית החילונית השלטת שמצביעים על נוכחות ה"בלתי ניתן לתפיסה" עבור בני האדם ועל גלגולה התמידי של המיסטיקה לתוך הלך הרוח החילוני.

את בדיקתו עושה המחבר דרך דוגמא המהווה חקר מקרה והיא לקוחה במתכוון מחוץ לגבולות בית הספר ומעבר למחקר הקיים של מערכות החינוך הפורמליות. בחירה זו יוצאת כנגד ההתעלמות של מערכת החינוך הממוסדת מהתרבות הפופולארית כאתר פדגוגי חי ונושם אבל גם לגיטימי. זו אותה חגיגת תרבות באינטרנט, בבלוגים, ברשתות חברתיות ואשר לגביה מערכת החינוך מנהלת שיח דו-ערכי. מצד אחד, היא מבקשת להציף, ממש בימים אלה, את בתי הספר במחשבים, בלוחות חכמים ובשיטות הוראה ממוחשבות כחלק מההצטרפות ל-OECD אך מצד שני, מסרבת להכיר בכך שבני הנוער שלנו כבר מזמן חיים ברשת וכי יש להתייחס, אבל גם לחקור, אתרים אלה כאל סביבה פדגוגית לכל דבר.

ההתייחסות האנכרוניסטית הזו מביאה לכך שגם הוגי חינוך, למעט חוקרי אוריינות תקשורתית (Media Literacy) מדירים את רגלם מהעיסוק החשוב במגוון העצום של ההתרחשויות הסייבריות כאתר לגיטימי של בחינה, למשל במקרה שלפנינו של החינוך לדתיות. חותם מאבחן כי מהמחצית השנייה של שנות ה-90 ועד לעשור הראשון של המאה ה-21 בישרו סדרות טלוויזיה לא מעטות את עידננו שלנו – עידן שבו הדת, התיאולוגיה והמיסטיקה שבו להיות שחקנים ראשיים במרחב החברתי והפוליטי. כך הסדרה אבודים (Lost) לדוגמא הביאה לשיא את טשטוש הגבולות המכוון בין המציאותי, הפנטסטי, המיסטי והרוחני.

להדגמה נבחרה סדרת המדע הבדיוני גלקטיקה (Battlestar Galactica) ששודרה בערוץ המדע הבדיוני באמריקה (Sci-Fi) בין השנים 2003 – 2009. הבחירה בגלקטיקה נובעת מכך שסדרה זו היא אלגוריה לתקופתנו והזמנה מודעת לעצמה לדיון פופולרי במצב האנושי בכלל ועיון בדתיות של ימינו בפרט. הסדרה מספרת את קורות אחרוני ניצולי האנושות מהשמדה שמבצעיה הם מכונות דמויות אדם וקורבנותיה בני האדם. האחרונים יוצאים במסע לחיפוש כוכב לכת בשם "ארץ".

גלקטיקה, כמו גם סדרות מדע בדיוני אחרות ובהן בבילון 5, פרסקייפ, סטארגייט וכמובן מסע בין כוכבים, משמשות פלטפורמה פילוסופית-חינוכית מעניינת להסבר אודות הדמיון האנושי המודרני לדורותיו: ה"היזרקות" בחלל שגבולותיו מטושטשים והחיפוש האקזיסטנציאלי אחר משמעות, כלומר ישועה במרחב האינסופי. מבחינה זו גלקטיקה מורכבת יותר משום שהיא מסויטת, מפותלת, חסרת רחמים ורבת פנים.

כתיאוריה חדשה של הדת, טוען חותם, היא מבקשת מאתנו למשל להזדהות ולו לרגע קטן עם מחבלים מתאבדים. בו בזמן היא ממזגת אותנו בחדווה עם כיבוש ברוטאלי שמקורותיו נעוצים דווקא באהבה. היא מטשטשת את הגבולות בין הטוב לרע, בין אדם למכונה ובתוך כך מלמדת אותנו משהו על קוסמולוגיה, זמן, "היזרקות" בעולם, הארוס והחיפוש אחר משמעות.
את הבחירה במדע בדיוני מצדיק חותם בטענה שמדע בדיוני הינו אתר של עיצוב תפיסת עולמם של בני הנעורים ואתר של רפלקסיה ושל עבודה חינוכית. לדבריו, העיסוק במדע הבדיוני מציב אותנו במרכז הדיון החברתי-תרבותי-פוליטי העכשווי ולא בשוליו. הוא מאפשר לחבר בין תיאוריה, היסטוריה ופילוסופיה לבין פרקטיקה ופדגוגיה כמו גם לחבר בין מחשבה חילונית מודרנית לבין מקורותיה התיאולוגיים.
במרכזו של הספר עומדת קריאה "תיאו-פילוסופית". זו נעה בין הקריאה התיאולוגית המבקשת להבהיר את מקומו של האל ברשת של טענות, מחשבות או מצגים ובין הביקורת הפילוסופית שמבקשת כאן לאמץ ביקורת הבודקת קוהרנטיות או אי-קוהרנטיות במערכת הנמצאת תחת ביקורת. הספר טוען שהמסר המוצהר של גלקטיקה נוגע ליחסים בין האדם לבין הטכנולוגיה ולמעגל האלימות הכרוך ביחסים אלה. באופן עמוק יותר מסר זה מהווה דוגמא לדבר-מה אחר שניתן לכנותו "רה מיסטיזציה" של העולם בעידן פוסט-חילוני של תקופתנו.
את קביעותיהם של חוקרים המתעקשים על האבסורד והטמטום המאפיין לדעתם את הסוגה הפופולארית שבחר באמצעותה להדגים את התזה שלו, דוחה חותם על הסף. הוא מוצא בסדרת המדע הבדיוני הזו מימוש של מקומה המרכזי של המיסטיקה והתיאולוגיה עבור רבים כיום, את הניסיון להסביר את הרוע בעקבות אירועים כמו אחד-עשר בספטמבר וכן הוא רואה בה לא פחות מאשר מבשרת את שובו של הסובייקט, את החינוך ואת ההתארגנות מחדש של הכוחות ושל הסדרים פוליטיים לצד המצוקה, האובדן, החרדה הקיומית והתפילה. מכאן הוא מגיע למסקנה כי בעולם הסייבר של ימינו הגבולות בין פנטזיה למציאות מטושטשים יותר ויותר והדבר בא לידי ביטוי בכך שבני הנוער מחוברים לחייהם הוירטואליים ברשת לא לפחות ואולי יותר מאשר לחייהם המציאותיים יותר.
על כרטיס המסע לחלל הפילוסופי הזה נע המחבר, במהירות גבוהות יש לציין, מעיסוק בדימיון, בחינוך אסתטי, באקו-פדגוגיה, במושג ההתנסות של ג'ון דיואי, בפנטזיה על פי רודולף שטיינר, באלתור על פי אילן גור זאב, באתונה וירושלים של ליאו שטראוס, בחריגה של מרטין היידגר, בריזום של ז'יל דלז, בגולם מפראג ומגיע עד ההיברידיות של הומי ק. באבא. המהלך המורכב והגדוש הזה מביאו למסקנה כי מצבה של הדתיות בת זמננו הינו אקלקטי, סתמי ושרירותי אבל באותה מידה לדתיות זו גם הגיון פנימי ומן הראוי לאפיינו. לדעתו ניתן להניח זו לצד זו את תפיסת העולם התיאולוגית של הישועה הנפרדת ממהלכו של העולם ואת זו החילונית המודרנית שבה הישועה נבלעת בעולם. שאלות אלה על תיאולוגיה, ישועה וגאולה נקשרות בשיח הנעדר בישראל במיוחד בשנים האחרונות על מקומם של רוחניות, שחרור ואוטונומיה בחינוך במובנו הרחב והאומץ לומר דבר מה משמעותי על חינוך בלא קשר להישגים לימודיים או על פתיחת אזורי רישום או רחמנא לצלן שכר המורים ומעמדם.
אף כי חותם הופך את סדרת המדע הבדיוני לחקר מקרה סוציולוגי-פילוסופי-חינוכי ופותח את עינינו שלא לזלזל באותם אתרי תקשורת ניכר כי בסיומו של הדיון גם הוא שב ועורג אל אותו בילדונג קנוני ופרוסי שבמרכזו העיצוב החופשי של האינדיבידואל את נפשו ברוח ערכי ההשכלה הקלאסית. מן הצד השני ניכרת ההבנה שאנו מצויים כבר בעיצומו של תהליך כמעט בלתי הפיך שבמרכזו הסובייקט הוא נוודי-היברידי-נשי. זהו אותו סובייקט המוגדר כסייבורג ודמותו משתקפת במראת הטכנולוגיה במיוחד על רקע עידן היעדרות האל בעולם שלאחר ההשמדה.
התופעות עליהן מצביע חותם מייצגות את קריסתה של תיאוריה סוציולוגית על חילון שדיברה על התגברות החברה על הדת והדתיות ושגשוגו של מרחב תרבות חדש שיש לו אלמנטים מאפשרים. בין היתר מרחב זה מתבטא בישראל סביב "ליטורגיה מזרחית" (בדמות פיוטים), התחזקות רוחנית ואף הקמת מערכת חינוך חילונית-דתית (והכרתה כמסורתית). השאלה שנותרה עדיין פתוחה היא האם כל התגובות הנכונות שעליהן מצביע הכותב הן רגעיות, בבחינת גל שכבר חווינו אותו בעבר, למשל באופנות החזרה בתשובה, בילדי הפרחים ובגילוי אתרים אקזוטיים על פני הגלובוס או שהן אכן מייצגות אלטרנטיבה-שכנגד מרכזיוּת החינוך ההגמוני שנותר עדיין כוחני ומנרמל אך גם מחובר, גם אם בשוליו, להומניזם שואף דמוקרטיה וזכויות אדם.

אין תגובות: