"ככל שהחינוך יעיל יותר כן מתמסרים בני האדם בתשוקה גדולה יותר לאזיקים המונעים מהם להיות מה שיכולים היו להיות ומסתירים מהם את אלימותם של מנגנוני העיצוב של מה שהינם" (אילן גור-זאב, 1999: 11)

The more effective education becomes, the more people seek comfort under the fetters that prevent them from what they could have become and hide from them the violence of the mechanisms that shape what they are (Ilan Gur-Ze’ev, 1999: 11).

18 בינואר 2011

הדרך להגדלת הפער מאת פרופ' עמי וולנסקי





שר החינוך, גדעון סער, השמיע עמדה אמיצה בכנס שדרות האחרון. "מה יקרה אם נמשיך לפטם את החינוך הפרטי על ידי כספי מדינה? הפערים יגדלו..." אמר סער (TheMarker, 10.11.2010). היו אלה דברים נכוחים למול מציאות ששורשיה נעוצים בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, המאפשר לגבות תשלומים מההורים כדי להעשיר את תוכנית הלימודים וכך מאפשר גם הרחבת פערים בין שכבות אוכלוסייה שונות.

אבל הליכי חקיקה שיזם המשרד שעליו מופקד סער עומדים בניגוד לרוח דבריו בשדרות. דוגמה לכך היא החלטת המשרד לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי בתל אביב משנת 2008, שקיבל עתירה של הורים שדרשו לפרסם נתונים על אחוזי הזכאות לתעודת בגרות בכל בית ספר. לפני העתירה פורסמו רק אחוזי הזכאות לבגרות בכל יישוב. אף שמדיניות זאת הוגדרה כניסוי בלבד, היא עשויה לשמש תקדים לדירוג בתי ספר על פי הישגיהם. בעתיד היא עלולה להוביל לדירוג בתי ספר היסודיים על בסיס הציונים במבחני המיצ"ב ואם כך, מדוע לא לדירוג גני הילדים על בסיס מבחנים שיקבעו את מידת המוכנות של בוגריהם ללימודים?

ההחלטה משפיעה ישירות על תחומים כמו שילוב תלמידי החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים; שילוב תלמידים עולים, בעיקר מהשכבות החלשות יותר, גם בבתי ספר מבוססים; והיכולת לממש את החוק הטרי יחסית, הקובע לימודי חובה עד גיל 18.

ההחלטה לאפשר את פרסום נתוני הזכאות לבגרות של כל בית ספר עלולה לחזק את הנטייה של בתי ספר לעשות ככל יכולתם כדי להימנע מלקבל אוכלוסיות ייחודית, העלולות לפגוע בשיעור הזכאות לתעודת בגרות שהם משיגים.

תהליך חקיקה אחר העומד בסתירה לעמדות שהציג שר החינוך הוא הצעת החוק הממשלתית, המעגנת את סמכויותיה של הרשות למדידה והערכה (חוק ראמ"ה, התש"ע-2010) בלי ליצור איזונים המעצימים את בתי הספר. הראשות הארצית למדידה והערכה עוצבה בחוק על פי הדגם של הרשות הדומה בארצות הברית. אבל בארה"ב נהפך מנגנון ההערכה למהות המרכזית ונוצרה תרבות השמה דגש על ההכנה לבחינה במקום על עצם חוויית הלמידה.

גם חוק ההסדרים 2010, הכולל פתיחה מבוקרת של אזורי רישום באופן שיאפשר להורים בחינוך הרשמי לבחור את בית הספר שבו ילמדו ילדיהם, מצטרף למגמה זאת. המחקרים הקיימים מלמדים שיש רשויות מקומיות העושות ככל יכולתן כדי להשביע את רצונה של האוכלוסייה המבוססת, מתוך התעלמות בוטה מהתקנות ומהחוקים בתחום החינוך. גם בתי ספר מבססים את ייחודם באמצעות יצירת מערך שירותים משלים, בהסתמך על תשלומי הורים שיכולים להגיע גם ל-10,000 שקל בשנה ויותר.

אם משרד החינוך לא הצליח לכפות את מדיניותו בטרם פתיחת אזורי הרישום, כיצד יאכוף את סמכותו כדי לאפשר בחירה מבוקרת של בתי ספר לאחריה? מחקרים רבים מצביעים על כך שבחירה מבוקרת בין בתי ספר שהאמצעים העומדים לרשותם אינם זהים, מאיצה את הקיטוב בחברה.

כל התהליכים האלה מתרחשים בלי שמלווה אותם דיון ציבורי או מקצועי כלשהו. המדיניות שמובילים הליכי החקיקה שתוארו כאן תעודד תיוג ומיון של תלמידים ותביא להגברת תחושת הכישלון של אלפים מבין ילדי ישראל. רעיונות שבמדינות רבות חוללו סערות, עוברים בישראל באדישות מפתיעה. אם לא יתקיים דיון מעמיק בכל ההשלכות שלהם, מערכת החינוך של ישראל תלך בעיניים עצומות לקראת הגורל שמפניו הזהיר שר החינוך בכנס שדרות.

פרופ' וולנסקי הוא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב

פורסם בהארץ, 18.1.2011

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

שלום אריה

לדעתי יש כאן תיאור מבולבל ומבלבל של המצב , אף כי חלקים ממנו נכונים , וגם התוצאה הסופית - פיתרון הקומבינה של רוב ההורים - חינוך ממלכתי כשלוני בבוקר וחינוך אמיתי אחר הצהריים , ואפילו חינוך אפור במסגרת החינוך הממלכתי לבעלי היכולת - תוצאתו החברתית היא אכן הרסנית.
להלן מספר קישורים לתיאור אחר של המצב וכן לפתרון מעניין


http://cafe.themarker.com/topic/1447337/

http://www.atzuma.co.il/petition/eliz/1

http://cafe.themarker.com/topic/1159059/
שלום

אלי צבירן