21 בספטמבר 2007

למה דווקא



מאת אריה קיזל

בפתח הספר "שמחה גדולה הלילה – מוזיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית" מאת ענבל פרלסון (הוצאת רסלינג, 2006) כותבים יהודה שנהב וחנן חבר הקדמה תחת הכותרת "כיצד הפכו 'היהודים ערבים' ל'מזרחים'"?
באחת הפסקאות הם כותבים כך:
"... הפרויקט האמיתי אינו "מתן קול" למי שבשולי התרבות, או אף ייצור של אתר דיבור עבורו, אלא בהקשר שלנו הוא הפרויקט שימגר את עליונותה של האשכנזיות – עליונות המתאפשרת כל זמן שהאשכנזיות מופיעה כמשהו גדול יותר, רחב יותר, מקיף יותר ונושא משמעות עליונה יותר מאשר "עדות", "גזעים", "דתות", "לאומים"; פרויקט שיחשוף את המאמצים העליונים שעל האשכנזיות להפעיל כדי לכסות על העבודה שגם היא אינה אלא "עדה", "גזע", "אתניות", "צבע" – צבע לבן, עדה אירופית, אתניות אשכנזית, בדיוק כמו שהיהודי הערבי צבעו חום והאתניות שלו מזרחית ערבית. המאמץ הזה אינו מסתיים לעולם והוא חוזר על עצמו בכל מוצר תרבות שמנסה לטעון לעליונות של מה שהאשכנזיות מייצגת – התרבות המערבית והיהודית האשכנזית – ולמעמדה כמייצגת הישראליות ה"כללית"; זהו מאמץ הכרוך בהפעלת אלימות של הדחקה והדרה, בהפעלת אסטרטגיות של כיסוי והעלמה – אלימות אף הן – וכאמור, זהו מאמץ שחוזר על עצמו בסדרה של צורות שוב ושוב, בכל פעם בהתאם למצב העניינים החדש שמצריך שוב, מחדש, המצאת אסטרטגיות חדשה להעלאת האשכנזיות למדרגת "ישראליות נטולת צבע ומקיפת כל". רק חשיפה של המנגנונים האלה, שמייצרים את אשליית הטבעיות של האשכנזיות, יכולה להתגבר על אלימות ההדרה".
אל מול הניסיון המזרחי בעיקר של הקשת להפוך את האשכנזיות לעוד עדה, ניסיון שכבר זכה לתגובות קשות, יצא לאור בדיוק באותם ימים, יולי 2006, "דווקא", כתב העת הראשון העוסק בארץ היידיש ותרבותה (עורך: בני מר, עורכת משנה: חנה עמית. מערכת: דוד אסף, חיים באר, אבנר הולצמן, אברהם נוברשטרן. יוצא לאור על ידי בית שלום עליכם בשיתוף עם המכון לחקר תולדות יהדות פולין, אוניברסיטת תל אביב).
במאמר המערכת קובעים העורכים: "דווקא עכשיו, כאשר היידיש נשמעת כשפה של זקנים או חרדים, הגיע הזמן להזכיר שעד למלחמת העולם השנייה נחשבה היידיש שפה צעירה וחופשית, יפה למשוררים ולהמונים. דווקא עכשיו צריך לזכור את אוצרותיה להמונים... 'דווקא' רוצה לעשות דווקא למי שמפחדים עדיין מיידיש ולכן ממעיטים בערכה".
הגיליון הראשון של "דווקא", שיעסוק כל פעם בנושא מסוים מתחום יהדות מזרח אירופה, עוסק במסעות והוא מבקש להוות אלטרנטיבה לאותם המבקשים להשתיקה. בני מר, העורך, אמר בראיון ל"הארץ" בתשובה לשאלה מי הכי חשוב לו שיקרא את הגיליון: "מישהו מ"הקשת הדמוקרטית המזרחית". כתב העת הזה מכוון לא רק לאשכנזים, אלא לכל מי שמגלה פתיחות לאחר. "דווקא" רוצה להצטרף לרב-שיח התרבותי שאפשר לשמוע בישראל בזמן האחרון, לא מעט בזכות המהפכה המזרחית. כדאי שכל הקולות שהושתקו בעבר יגיעו להרמוניה ביניהם, ולא ישתיקו זה את זה".
במשפט הזה מבטא מר את החשש מהשתקת הקול היידי והוא מצרף את "דווקא" למורשת של כתבי עת אחרים שעסקו ועוסקים בתרבות היידיש. למשל, "דווקא" הראשון שהופיע במשך 33 שנים, בין 1949 ל-1982 בעריכתו של שלמה סוסקוביץ' בבואנוס איירס וכן אחרים שיוצאים לאור עד עצם היום הזה.
היידיש שעולה מכתב העת החדש היא חמה, עליזה, משפחתית ולא קרה וגלותית. היא משוחררת מהצורך להתגונן בפני המתקפות על כך שהיא שפה מתכלה אלא כפי שמגלה רוביק רוזנטל בפתח הגיליון היא נושמת ומשפיעה אף כי מגלה לדעתו סימני שקיעה. "האידיאולוגים המעצבים את דמות המדינה והחברה נאבקו ביידיש מאבק חזיתי, והוא נמשך עמוק לתוך שנותיה של המדינה. הם לחמו ביידיש בחרפות ובגידופים, בתקנות ובחוקים. המאבק ביידיש צריך ללמד דבר מה גם את נושאי קובלנת המזרחיים על כך שתרבותם וזהותם דוכאו ונרמסו. הרומסים לא היו "האשכנזים" הרומסים היו האידיאולוגים של כור ההיתוך וההומוגניות התרבותית שהאמינו בקיומה של "יהדות ישראלית" שהעברית היא לב לבה", הוא כותב.
היידיש לדברי רוזנטל "הביאה את היסוד הנשי: מתנצל, דו משמעי, ואם יש בו תוקפנות היא מרוככת במידה של חמלה וחוכמת חיים" אל מול הערבית שממנה לקחו הצברים לדבריו מילים טעונות עוצמה רגשית ואלימות.
במסע אל העולם היהודי המזרח אירופי חושף "דווקא" שמחה, עושר ועומק רוחני ואינטלקטואלי שהגליונות הבאים בוודאי יעניקו לו השראה נוספת. לא רק תיאטרון יידישפיל ממחיש זאת אלא גם חווה אלברשטיין שמתחילה אף היא את הראיון שלה ב"דווקא" בהתייחסות למזרחיות. "בדרך כלל אני לא אוהבת את ההשוואה עם המזרחיים שצריך להגיד לאדינו מיד כשאומרים יידיש, שהכל יהיה מאוזן ובסדר, אבל בזמן האחרון ראיתי בטלוויזיה לילה אחד את יעקב כהן, קומיקאי אינטליגנטי ומצחיק והוא דיבר על הבית שלו, המרוקאי, ועל אמא שלו, וחשבתי שאחד הדברים שחבל שלעולם לא יחזרו, לי ולו, הוא הבית. ומה שהיידיש משמרת זו הרגשה של בית... יש אנשים בארץ ששבעו מהמאצ'ואיזם, הכוחניות והתחושה שאנחנו יותר מאחרים. הם מחפשים את החלק החסר בפאזל, של מי אנחנו ומי זה ישראלי. בשבילי זה ישראלי. היידיש זה חלק מהישראליות שלי. הרי אני בסך הכל כמעט צברית, באתי בת ארבע ואני לא יכולה להגיד שאני זוכרת את העיירה בפולין".
הגיליון הראשון של "דווקא" עוסק באופן סמלי במסעות. זה גיליון שיש בו מחאה החבויה בין דפיו כלפי הדיכוי של השפה שרבים מאבות הציונות ראו בו איום ממשי על הצלחת הפרויקט שלהם. זו מחאה לא רק כנגד הניסיון להשתיק את היידיש אז ולקשור אותה עם יהודים גלותיים, זקנים, ניצולי שואה, עם אפר ועפר, אלא מחאה כנגד הקרירות והאומללות שמנסים להדביק לה. אלברשטיין אומרת על כך: "יש עדיין טמבלים, סליחה על הביטוי, שמקשרים את היידיש לכל מיני דברים לא מכובדים מספיק, לא זוהרים מספיק, אלטע זאכען שהם לא רוצים להיות מחוברים אליו. אבל פחות ופחות כי היום ממילא יודעים פחות מה זה גולה וגלותי. ויש כמובן אנשים שיש להם ענין אמיתי, שמרגישים כאילו גזלו מהם משהו, חלק מהביוגרפיה שלהם, והם רוצים לקבל אותו בחזרה".
המשורר אבות ישורון מצוטט במגזין אומר: "מקרוב הקרינה עלי היידיש קרינה קלינית, בלי לדעת, כי עם שהקרינה, את נפשה היא קובעת. חשך בעדה. רואים עוד את צבע הקירות. תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזינגוף, לזכרה".
המגזין החדש מחפש עדיין, כמו במסעות שהוא מתאר, את כיוונו. אין לו עדיין אמירה ברורה אף כי יש בו בשורה בהירה של ניסיון ישראלי לגעת בחומרים, בשמות, בתמונות, במילים וללא חשש. להפוך את היידיש לבית נעים שיש בו מרחב פעולה. עיצובו הנעים ותוכנו העשיר והמגוון, המסקרן ובחלקים משעשע (כמו הקריקטורות של פינקוס, מדור הבישול היידישיסטי, הכתבה על הנסיך הקטן ביידיש והמדור של יוסף גורי המביא מילים ביידיש) ובעיקר מבטיח ומסקרן. התמונות הישנות לא נקשרות עוד בשואה ובפולנים, בפרעות ובאוקראינים ואין בו אנטישמיות, תודה לאל. בחלקים שלו הוא נדמה ל"מסע אחר" ברוחב היריעה וברצון לפרוץ גבולות ולכבוש עולם.
אדמיאל קוסמן ודוד אסף מעניקים במאמריהם עומק לחשיבות הדרך בחסידות. רבקה וולפה במאמר מעניין על סיפורי המסע בים בשפות זרות שהגיעו לספרות יידיש בתחילת המאה ה-19 ונשארו בה כמעט מאה שנה. יעל חבר על משורר היידיש שלמה בלומגרטן שעשה דרכו לארץ ישראל בראשית המאה ה-20. זהבית שטרן על מסעות הסרט "יידל מיטן פידל" בין פולין לארצות הברית ומתן חרמוני על שלמה אלמזוב, מהפכן וקומוניסט שכתב את "איבער אמעריקע". מארצ'ין אורי אורינוביץ הלומד ומלמד יידיש בוורשה וכותב בעיתון "פארווערטס" מספר על לימודי היידיש היום בפולין ואף כי הם מקרטעים שם מוקמת שם היום גימנסיה רב תרבותית שבה כל תלמיד יוכל ללמוד בה יידיש, את ההיסטוריה של יהודי פולין ואת תרבותם כמו גם עברית, ערבית ולטינית. יהיה זה בית הספר התיכון הראשון בפולין מאז 1939 שבו תילמד היידיש.
"דווקא" הוא אם כן משב רוח חיובי בתוך הניסיון להדחיק את האשכנזיות ולהעלימה. הוא יוצא שלא בהתנצלות אלא בגאווה אמיתית שעליה אפשר להגיד ביידיש: גיי פאוואליע וועסטו גיכער קומען. לך לאט ותגיע מהר יותר. או: ההולך לאטו יבוא בעיתו.

פורסם לראשונה ב"מפנה", במה לענייני חברה, בהוצאת יד יערי/יד טבנקין, אוקטובר 2006, עמ' 64 - 65

אין תגובות: