בשלג על הגב של יוחנן פאולוס השני

המפגש בין אדית צירר לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו ב"יד ושם":
 https://www.youtube.com/watch?v=CatGtrfqjJE

אדית צירר נפטרה בחיפה בדצמבר 2013. יהי זכרה ברוך

מאת אריה קיזל

"בלי קרול ויטולה לא הייתי פה היום", אמרה לי בפברואר 98' אדית צירר מחיפה ופרצה בבכי, "זה האיש שהציל את החיים שלי. הוא האיש אשר אלוהים שלח אלי כדי לתת בי רוח חיים. אני חבה לו את חיי ורוצה מאוד לפגוש אותו ולהגיד לו תודה מכל הלב".

באותו חודש פירסמתי לראשונה את סיפורה המרגש לאחר שכל פרטיו נבדקו במשך חודשים ונמצאו נכונים. זמן קצר לאחר הפרסום ביקרה צירר בקרית הותיקן ונפגשה עם האפיפיור, יוחנן פאולוס השני. לאחר מכן, נפגשה עמו שוב, בפעם האחרונה בחייו, בעת שביקר בישראל, ב"יד ושם".

אדית צירר מתגוררת בביתה הנאה בכרמל הצרפתי בחיפה ודומעת בכל פעם שהיא נזכרת בחורף האחרון של מלחמת העולם השנייה. מאז אוקטובר 1978 היא לא מחמיצה שום פיסת אינפורמציה על קרול ויטולה. היא אוספת בקנאות כל ספר, כל מאמר, כל דבר שנכתב על אודותיו. היא עקבה מרותקת, באמצעות הטלוויזיה, אחר כל מיסה שניהל וכמובן אחרי רגעיו האחרונים ולוויתו.

אחרי הכל, מי שהציל את חייה בסוף מלחמת העולם השנייה התקדם מאוד וקיבל באוקטובר 1978 את המינוי הגבוה ביותר בעולם הנוצרי והביא למהפכה של ממש ביחסים בין נוצרים ליהודים.

לחם ותה

הכומר הצעיר נתן לצירר את מנת החמימות האנושית הראשונה, מיד לאחר שהרוסים שיחררו את מחנה עבודה שבו הייתה כלואה תקופה ארוכה.

"הוא האיש אשר נתן לי את הטעם לחיים", כך צירר, "זה היה בתחנת רכבת ישנה בין צ'נסטוחובה לקרקוב בפולין, אליה הגעתי כנערה בת 13 וחצי, עם שחרור המחנה שבו עבדתי. ישבתי שם, באותה תחנה, בפינה ואנשים אכלו ושתו סביבי. אני הייתי רזה, אכולה מכינים, עייפה ומותשת. לא הייתה בי טיפת חיים. הייתי זרוקה שם, אפאתית וחסרת תנועה. לפתע, ממש בהפתעה, פילס את דרכו דרך האנשים כומר צעיר וניגש אלי. הבטתי למעלה וראיתי מולי איש כמורה נוצרי לבוש בגלימה חומה ובעיניו אור גדול. הוא פנה דווקא אלי, מכל האנשים שישבו שם בתחנה, ושאל 'למה את יושבת כאן כך?'. לא ידעתי מה לענות והאמת היא שלא הייתי מסוגלת לענות. הייתי כל כך עייפה ורצוצה, כל כך חסרת חיים שלא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה".

וצירר ממשיכה: "הכומר הצעיר התרחק ושב כעבור מספר דקות עם כוס תה חמה. זו הייתה כוס התה החמה הראשונה ששתיתי אחרי תקופה ארוכה שלא ידעתי מה זה משקה חם. לא הספקתי לסיים את כוס התה והוא חזר ובידיו סנדוויץ' ענק מלחם פולני גדול ובין שתי הפרוסות הגדולות הייתה חתיכת גבינה. הסנדוויץ' היה עטוף בנייר. המראה של הסנדוויץ' העטוף היה כמו מעולם אחר. הוא הושיט לי את הסנדוויץ' ואמר 'תאכלי'. הייתי רזה, כחושה, עייפה וחולה. עד היום אני זוכרת את הביס הראשון. הגבינה, שלא אכלתי כמותה חודשים ארוכים, הייתה כל כך טובה, אבל אני לא הייתי מסוגלת לבלוע בגלל המצב הגופני הירוד שלי. הוא לא ויתר ודרש שאוכל. סיימתי את הסנדוויץ' והוא אמר שאעמוד על הרגליים כי 'אנחנו הולכים', כדבריו. לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים הדקיקות שלי. נפלתי על רצפת תחנת הרכבת והוא נאלץ להרים אותי על ידיו. הוא סחב אותי על הגב שלושה קילומטרים, בקור הנורא, והסביר לי שאנחנו הולכים לתחנת הרכבת הבאה, שם נמצאת רכבת אשר תיקח אותנו ליעדנו הבא. כך, פשוט, על הגב סחב אותי האיש המופלא הזה, שנשלח אלי. היינו שנינו לבד על מסילת הברזל, בחושך, וכל הדרך הוא סיפר לי על עצמו, על הוריו שנפטרו, על דודתו. לא ידעתי אז שאיבדתי את הורי ואת אחותי, ולמעשה לא הייתי מודעת לכך שאני בודדה בעולם. אז הגענו יחד, אני על הגב שלו, לתחנת הרכבת הבאה".

הכומר

יותר משישים שנה עברו מהיום שבו השיב כומר צעיר לאדית צירר את האמונה בגזע האנושי והציל אותה משקיעה אפאתית אל הקור המקפיא שהיה הורג אותה. צירר לא מפקפקת כלל בכך שאותו כומר צעיר והאפיפיור הקודם הם אותו אדם. מבחינתה, מהרגע שראתה את פניו אחרי שהוכתר לתפקיד בוותיקן, שבו אליה הזיכרונות באחת.

האפיפיור, יוחנן פאולוס השני נולד ב-1920 בוואדוביץ' (קרקוב) בפולין תחת השם קרול ויטולה. אמו מתה ב-1929, אביו נפטר ב-1941. בינואר 45', כאשר שיחררו הרוסים את פולין, היה ויטולה הצעיר בן 25, וגר בקרקוב. פרטים אלה בביוגרפיה שלו תאמו, בתחילת התחקיר, את סיפורה של צירר באופן מושלם. יש בביוגרפיה שלו פרטים נוספים המלמדים על מידת ההומאניות שלו. בשנת 38' הוא החל ללמוד פילוסופיה וספרות. ויטולה הצעיר היה נלהב מתיאטרון ושלח ידו בכתיבת שירה. ב-39' כתב את הבלדה הראשונה שלו ואחרי שהנאצים פלשו לפולין היה חבר בקבוצת תיאטרון מחתרתית. בעת המלחמה מצא עבודה במחצבה, כסבל וכשוליית מומחה לפיצוץ סלעים. ב-42' החל את לימודי הכמורה שלו, שנה אחר כך שיחק בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בהצגה, וב-45' נלקח למעון הארכיבישוף המקומי והוכנס תחת חסותו.

ב-64' כבר היה קרול ויטולה האריכיבשוף של קרקוב וב-78', אחרי שהאפיפיור יוחנן פאלוס הראשון מת, שלושה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו, נבחר קרול ויטולה לאפיפיור ונקרא מאותו יום יוחנן פאולוס השני.

הילדה

בת פחות מ-14 הייתה אדית צירר כאשר פגשה בכומר הצעיר. סיפורה האישי הוא סיפור של ניצחון, אחד מני רבים מתקופת השואה. היא נולדה למשפחה יהודית אמידה, חילונית ומשכילה בעיר קטוביץ שבפולין. אביה היה סוחר אמיד ואמה עסקה בפעילות ציבורית בקהילה היהודית. "אחותי הקטנה ואני גדלנו באווירה מפנקת, בבית גדול עם עוזרים, והחיים בקטוביץ', שכונתה "פריז הקטנה", היו יפים. הכול נקטע כמה ימים לפני הפלישה של הגרמנים לפולין".

משפחתה של צירר שבה מחופשה וההורים, שחשדו כי הגרמנים עומדים לפלוש לפולין, החליטו לארוז מזוודות ולצאת ברכבם לעבר העיר קרקוב. "לקחנו כל מה שאפשר היה ופשוט יצאנו לדרך. בינתיים החלה הפלישה ואנחנו המשכנו לברוח, בתוך השיירה של הצבא הפולני. ברחנו עד אשר לא נותר לנו דלק במכונית. אז הצבא הפולני לקח את הרכב ואנחנו המשכנו בסוס ועגלה. כך נדדנו בין בתיהם של איכרים ולעיתים ישנו בחוץ, בתוך העגלה".

המשפחה הגיעה עד העיר לבוב והתגוררה בצד הרוסי של פולין. "היה שם חורף נורא, מינוס ארבעים מעלות. אבא לא יכול לצאת מהבית ואני ניהלתי חלק מענייני הבית. בינתיים, יומיים לפני הפלישה הגרמנית לרוסיה, מבצע ברברוסה, החלטנו לחזור לשטח הפולני שבשליטת הגרמנים, כי חשבנו שיהיה שם יותר טוב. ישבנו בעיר ויליצ'קה שליד קרקוב, בבית של איכרים. גרנו שם שנה. אבא לא עבד כי פחדנו שיתפסו אותו ואמא ודודתי פרנסו אותנו. ב-27 באוגוסט 1942 תלו הגרמנים שלטים ברחבי העיר ויליצ'ה. בשלטים נאמר כי למחרת היום על היהודים להתרכז במספר נקודות בעיר ולהתכונן למסע של ארבעה ימים. עוד נאמר כי מי שלא יגיע, או מי שינסה למכור את רכושו, יוצא להורג".

"לא ידענו לאן לוקחים את היהודים אבל הבנו שזה לא טוב, ואז ההורים החליטו לברוח. הסתתרנו בעליית גג של איכרים פולנים, בין תרנגולות. ככה חיכינו כמה ימים עד שהעיר התרוקנה ואז החלטנו לצאת ולברוח ברגל. הגענו לקרקוב, ושם מישהו הלשין על אמי שהיא יהודיה ומאז לא ראיתי אותה. אני יודעת שהיא נרצחה במחנה בלזץ. מאוחר יותר לקחו גם את אבא וגם הוא נרצח. אחותי, שני בני דודים ואני נותרנו לבדנו. הייתי בת 11 וחצי כשנכנסנו לגטו קרקוב. הצלחתי להבריח את שני בני הדודים שלי לבית של פולנים, שהסכימו לקבל אותם בגלל שהם נראו בלונדינים עם עיניים בהירות. הם גידלו אותם כנוצרים עד סוף המלחמה".

אדית צירר נותרה לבסוף לבדה. אחותה נספתה באושוויץ. היא עצמה שרדה, בזכות כח החיים הבלתי רגיל, הועברה לעבודה בבית חרושת בשירות הצבא הגרמני. "עבדתי 12 שעות ביום ועמדתי על ארגז כדי להיראות גבוהה יתר. המזל הגדול שלי היה שדיברתי גרמנית טובה ושהבוסים הגרמנים חיבבו אותי. אחרת כנראה הייתי מסיימת את חיי".

"עבדתי מסוף 1942 עד 28 בינואר 1945. הייתי לבדי, בודדה בעולם, בתנאים קשים, בקור מקפיא, בעבודת פרך. הייתי קטנה, חלשה, בלי נעליים, עם רגליים קפואות ועבדתי במפעל לייצור נשק גרמני כמו אוטומט".

את יום השחרור היא לא תשכח לעולם. "הרוסים הגיעו והשליכו לחמים חמים. אני תפסתי אחד מהם. כולם התנפלו עלי והשלכתי את הלחם ואמרתי "תנו לי לחיות. קחו את הלחם". אני לא אשכח כל חיי את הרגע שהזה שבו יצאתי מהמחנה. הרגשתי חופשייה אבל לא מאושרת כי איבדתי את הכול. הייתי אפאתית. כל מה שאני זוכרת זה שהעלו אותי על קרון פחם של רכבת שנסעה לתחנה כלשהי. שם בתחנה ירדתי. נזרקתי באחת מפינות התחנה, חלשה וחסרת חשק, ואז צץ הכומר הצעיר הזה, יד אלוהים. הוא הגיע אלי ברגעים הקשים ביותר, שבהם הייתי לבד בעולם הזה, בודדה וחסרת כל. הייתי במצב של גסיסה והוא העניק לי את חיי ואת החמימות הזו".

הבריחה

שלושה קילומטרים נשא הכומר הצעיר את הילדה הרזה עד שהגיעו לתחנה שבה חנתה רכבת משא. "אני זוכרת שבשלב הזה הוא הכניס אותי לקרון של בהמות והדליק חבית עם זפת שהייתה בפנים כדי שנתחמם. בתוך הקרון היו עוד מספר אנשים ובהם משפחה של יהודים. הכומר עטף אותי בגלימה שלו והלך לכמה דקות לסדר דבר מה. אני ישבתי מול המשפחה אשר הביטה עלי. לפתע הם פנו אלי ושאלו "את עבריה?". לא הבנתי מה זה עברייה ואז הם שאלו "את יהודיה?". השבתי בחיוב. אז הם אמרו: "מה את עושה עם הכומר הזה? את צריכה להיזהר כי הוא יכול לקחת אותך למנזר ולהפוך אותך לנוצרייה". התמלאתי בחשש אמיתי והחלטתי לעזוב. ברחתי מהרכבת והסתתרתי בין כדי חלב גדולים שהיו בתחנה. מבעדם ראיתי שהכומר מחפש אותי, אבל לא השבתי לקריאותיו וברחתי אל תוך העיר".

לאחר שנמלטה מהכומר הצעיר יצאה אדית צירר לרחוב בקרקוב ופגשה שם חברה של אמה. "שוב יד הגורל, כפי שקורה לי בחיים, העמידה לי אנשים שהצילו אותי ברגעים הקשים ביותר. החברה הזו הורידה ממני את הבגדים מלאי הכינים כולל בגדי האסיר עם המספר שלי".

מכאן התגלגלה אדית צירר לבדה בחזרה לעיר מולדתה קטוביץ. ומשם לקבלת טיפול רפואי ממושך בצ'כוסלובקיה, בפרינאים ובצרפת. לארץ הגיעה בשנת 51' ומאז היא בחיפה. היא נישאה והביאה לעולם שני ילדים.

החיפוש

"שנים לא רציתי לדבר על העניין הזה, כי הייתי תחת אימת השואה והמאורעות שעברו עלי", אומרת צירר, "כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני מונה לתפקידו, ראיתי את פניו והתחלתי לקרוא עליו, והכול חזר אלי מחדש. זה האיש, אמרתי לעצמי. כשלא היו לישראלים יחסים דיפלומטיים מלאים עם הוותיקן חששתי ליצור עימו קשר ואולם בשנים האחרונות לפני מותו כתבתי לו מספר מכתבים".

על שניים מהמכתבים לא קיבלה צירר כל תשובה. במהלך 98' כתבה שוב מכתב מפורט בפולנית ושיגרה אותו ללשכת האפיפיור. מזכירו האישי שלח לה מכתב חם ובו הודה לה על מכתבה החם ל"אב הקדוש". "משאלתי הגדולה הייתה לפגוש אותו", אמרה אז.

בתחקיר שביצעתי פניתי בשעתו לגורמים שונים בכנסיה הקתולית וכן למחלקה המטפלת בקשר עם העולם הנוצרי במשרד החוץ כדי לסייע לה. בועז מודעי, נציג ישראל בוותיקן נרתם בשעתו לעזרה ולאחר שפרסמתי את סיפורה ברשת שוקן, הודיעה לשכת האפיפיור כי היא מוכנה למפגש בין השניים וזאת לאחר שכל הפרטים נמצאים אמיתיים ונכונים.

זמן קצר לאחר הפרסום, ב-98',נפגשה צירר ברומא עם האפיפיור ולאחר מכן נפגשה עימו בעת ביקורו בארץ. היא התראיינה בכל רשתות השידור בעולם וסיפורה פורסם בכלי התקשורת הקתוליים ובאמצעי התקשורת הנוצריים השונים ועורר עניין רב.

הנוסח ברוסית של רשומה זו: http://www.akizel.net/2007/04/1998.html